דבורה נולדה בתל-אביב להורים שהיו חברים במפלגה הרביזיוניסטית. האח הבכור ושתיים מאחיותיה היו חברים באצ"ל, והצטרפותה של דבורה לארגון נראה לה כדבר טבעי (מאוחר יותר הצטרף לאצ"ל גם האח הצעיר יותר). במהרה השתתפה דבורה בקורס למפקדים והייתה למפקדת בח"ק (חיל הקרב) רמת-גן. דבורה הייתה פעילה מאוד בארגון והשתתפה בפעולות קרב שונות וכן בהעברת נשק ממקום למקום.
הפעולה הראשונה בה השתתפה דבורה הייתה קשורה בהחרמת אריגים ממחסני הממשלה באוקטובר 1944. הימים ימי מלחמת-העולם השנייה וכל המצרכים היו בפיקוח ממשלתי וחולקו לתושבים בהקצבה. הממשלה החזיקה מלאי גדול של אריגים ומפקדת האצ"ל החליטה להחרים את האריגים, למוכרם בשוק החופשי ולהשתמש בכסף למימון המלחמה. חלק מן האריגים חולקו חינם לנצרכים.
כעבור חצי שנה הצטרפה דבורה לחולייה שמנתה ארבעה לוחמים, עליהם הוטל לפוצץ את צינור הנפט שהוביל את הנוזל השחור מעיראק לבתי-הזיקוק בחיפה. בנוסף לחומר הנפץ, קיבלו הלוחמים מנגנוני השהייה שהיו מורכבים מבקבוקים שהכילו חומצה גופרתית (sulfuric acid) . כאשר הופכים את הבקבוק, באה החומצה במגע עם הפקק ומאכלת אותו, ולאחר זמן (שניתן לחשבו מראש לפי עובי הפקק), באה החומצה במגע עם המנגנון שמפעיל את חומר הנפץ. את הבקבוקים מלאי החומצה נתנו לדבורה ששמה אותם בתיק היד שלה, אלא שאחד הבקבוקים התהפך והחומצה שנשפכה גרמה לדבורה לכווייה ברגל. למרות הכאבים, שהלכו והתגברו, המשיכה דבורה לצעוד עם הבחורים. לאחר שהחוליה מלאה את המשימה, שבו כולם לתל-אביב באוטובוס ורק למחרת היום התפנתה דבורה לקבל טיפול רפואי לכווייה ברגלה שבינתיים הזדהמה.
הפעולה המרשימה ביותר בה השתתפה דבורה נחושתן הייתה ההתקפה על שדה התעופה הצבאי בלוד. היה זה בחורף 1946 והלוחמים יצאו מפתח-תקוה וצעדו לעבר היעד. על חוויותיה האישיות, מספרת דבורה, בין היתר:
יצאתי לפעולה עם סרבל (אוברול). באותו לילה ירד גשם והיה בוץ, ובדרך הייתי צריכה ל"שירותים", ולי בתור בחורה היה קושי מיוחד, כי הייתי צריכה להסיר מעלי את הסרבל. בסופו של דבר התיישבתי בבוץ, הסרתי את הסרבל, התעכבתי קמעה והמשכתי בדרכי. ההליכה היתה קשה מאוד, כי בכל מקום היה בוץ עמוק. אתה מכניס את הרגל בבוץ ולא יכול להוציא אותה. לבסוף הורדתי את הנעלים, קשרתי אותם על צווארי והלכתי יחפה. ראו זאת הבחורים וחלקם עשו כמוני...
למרות תנאי מזג האוויר הקשים, הצליחו הבחורים להשמיד בשדה התעופה לוד 11 מטוסים צבאיים.
אותו לילה הותקפו שני שדות-תעופה צבאיים נוספים: בקסטינה (תל-נוף) השמידה יחידה נוספת של האצ"ל 20 מטוסים. בפעולה זו השתתפו גם ציפורה פאגלין ומיצי טאו, ששימשו כחובשות. יחידה של לח"י התקיפה את שדה התעופה הצבאי ליד כפר סירקין והשמידה 8 מטוסים נוספים.
באפריל 1946 תקפה יחידה גדולה של הארגון מתקנים לאורך מסילת הברזל בדרום הארץ (מהכפר יִיבנה שליד רחובות ועד לתחנת הרכבת באשדוד). לאחר סיום הפעולה, צעדו הבחורים בחולות עד לבת-ים, אולם עם שחר נתגלו על-ידי מטוס סיור צבאי ובהגיעם לבת-ים נתקלו בכוחות צבא גדולים שהקיפו את כל האזור. 31 לוחמים, וביניהם דבורה נחושתן, נתפסו בידי הצבא. על הפגישה עם החיילים הבריטים, מספרת דבורה:
הכדורים עפו מעל הראש, אולם את חיי אני חייבת לסמל בריטי שאמר לחבריו: do not kill the girl. (אל תהרגו את הנערה) ובשעה שנערך המשפט בפני בית-הדין הצבאי, נקרא הסמל להעיר והדבר הראשון שאמר היה: where is the girl (היכן הנערה?)
דבורה נידונה ל-15 שנות מאסר ללא יחס מיוחד, אולם כעבור שנתיים הצליחה לברוח ממחנה המעצר (חודשיים לפני עזוב הבריטים את ארץ-ישראל).
היה הבדל ניכר בין התנאים של האסירות לבין אלה של העצירות. האסירות ישנו על "בורשים" - סמרטוטים התפורים יחד ואשר שמשו כמזרנים, שהונחו על הרצפה. כן חויבו האסירות בלבוש בית-הסוהר: בחורף שמלת פלנל ללא גזרה במותניים, ובקיץ שמלה מבד לבן ועליה סינר לבן. האסירות שלא קיבלו יחס מיוחד חויבו לעבוד בכל יום בתפירה. הן הורשו לטיל על גג בית-הסוהר במשך חצי שעה בכל בוקר וחצי שעה אחר- הצוהריים, אולם כל פעולה ספורטיבית הייתה אסורה. לעומתן, הורשו העצירות לישון על מיטה ולבשו בגדים אזרחיים. הן לא נאלצו לעבוד והיו חופשיות לארגן לעצמן את סדר יומן, שהוקדש בעיקר לקריאה, ללימודים ולעבודות יד למיניהן. גם האוכל שקיבלו היה טוב בהרבה מן האוכל שהוכן עבור האסירות.
מרדכי אברהם רזיאל (רוזנסון) ואשתו בלומה, שניהם מבתי רבנים ולמדנים, התגוררו בעיירה סמורגון שבפלך וילנה (ליטא). ב-11 בנובמבר 1910 נולד בנם הבכור דוד, ושנה לאחר מכן נולדה הבת אסתר. שפת הדיבור בבית היתה עברית וההורים סירבו בתוקף לדבר בשפת היידיש שהיתה נהוגה אז באירופה המזרחית. בשנת 1914 עלתה המשפחה ארצה, והאב שימש מורה בבית-ספר יסודי בתל-אביב (הוא לימד תנ"ך, תלמוד ועברית). בזמן מלחמת-העולם הראשונה גורשה משפחת רזיאל על-ידי התורכים למצרים, יחד עם אלפי יהודים שהחזיקו באזרחות זרה. ממצרים נדדה משפחת רזיאל לרוסיה, ובשנת 1923 חזרה לארץ-ישראל. האווירה בבית רזיאל היתה דתית-לאומית, וההורים העדיפו את הזרם הרביזיוניסטי על-פני הזרם של הציונות הדתית, שהיתה מתונה לטעמם.
אסתר למדה בסמינר למורים בתל-אביב, ולאחר שסיימה את לימודיה עברה לירושלים, שם לימדה בבית-ספר בשכונת תלפיות. לא חלף זמן רב ואסתר הצטרפה לאצ"ל, לא במעט בזכות אחיה דוד שהיה כבר פעיל בארגון.
צורפתי לפלוגה של בנות ועסקנו באימונים. בלילות היינו נפגשות באחת הכיתות בבית-הספר "למל". הכניסה למקום הורשתה רק לאלה שהשתמשו בסיסמה. בחדר, שחלונותיו היו מואפלים, דלק נר אחד בלבד ולאורו למדנו את תורת האקדחים. לפעולות היינו מופיעות בתלבושת ספורט מיוחדת ובנעלי ספורט. בשבתות עסקנו בתרגילי סדר על מגרש "מכבי" בירושלים. 6
כדי לחסוך בהוצאות, גרה אסתר אותה שנה עם דוד אחיה בחדר אחד (היום מעורר סיפור זה הרמת גבה, אך באותם זמנים של מחסור בכסף, היה זה מקובל). הוא למד באוניברסיטה, והיא עסקה בהוראה, בבית-ספר יסודי. החדר שימש גם מקום מפגש לפעילי האצ"ל וכן כמחסן נשק לעת מצוא. במקביל לפעילותה באצ"ל הדריכה אסתר גם בבית"ר. היא הקפידה מאוד שלא לנהל תעמולה בבית-הספר בו לימדה, אולם די היה בהופעה אחת שלה עם סיכת בית"ר בבִגדה כדי שיפטרוה מן העבודה. כתוצאה מן הפיטורים חזרה אסתר לתל-אביב ושם צורפה, בשנת 1934, לקורס "סְגנים" בפיקודו של אהרון חייכמן ("דב"). הקורס נמשך כשנה ובמהלכו יצאו החניכים לאימונים מרוכזים במחנה ליד חדרה וכן למטווח ברובים במשק קלמניה שליד כפר-סבא.
בשנת 1936 פרצו כידוע פרעות בארץ, שנמשכו למעלה משלוש שנים.
כאמור, קראו המוסדות הלאומיים להבלגה, אולם באצ"ל גברו קולות התגובה הצבאית נגד הערבים. בין יתר ההכנות שנעשו לקראת פעולות התגובה, נשלחה אסתר לבית-החולים "הדסה" בתל-אביב כדי להשתלם בקורס לעזרה ראשונה. את הקורס ניהל חבר הארגון ד"ר יוסף פעמוני שהיה בקטריולוג במקצועו ובעל השכלה רפואית. לאחר גמר ההשתלמות החלה אסתר ללמד בנות בארגון את מקצוע העזרה הראשונה.
הפעולה הראשונה בה לקחה אסתר חלק באה בתגובה לזריקת רימון מתוך רכבת, שעשתה דרכה ליפו, אל רחוב הרצל בתל-אביב, שהמה אותה שעה מאדם. מן ההתפוצצות נהרג ילד קטן ומספר אנשים נפצעו. היה זה באוגוסט 1936, ובנימין זרעוני קיבל אישור לבצע פעולת תגמול. על הפעולה מספרת אסתר בעדותה:7
באותו יום קיבלתי קשר, כי עלַי להתייצב בשעה 5 לפנות בוקר בביתו של עזריאל בנצינברג וכי משם נצא לפעולה לשבירת ההבלגה.
כשהגעתי למקום מצאתי שם את מפקד הפעולה, בנימין זרעוני, סגנו עזריאל בנצינברג וכן את אריה בן-אליעזר שהיה נהג המונית, שבה העבירו את הכלים למקום הפעולה.
הכלים הוכנסו למכונית ואנו יצאנו לדרך. משהגענו לגשר שלוש (מתחתיו עוברת הרכבת העושה את דרכה מתל-אביב ליפו), הוכנסה המכונית לאחת החצרות והאנשים נכנסו לחצר אחרת, שגדרה גבל עם המסילה. משעברה הרכבת מתחת לגשר, המטרנו עליה מטר יריות ואף נזרקו מספר רימונים. לאחר מכן נאספו הכלים והוכנסו מתחת למושב המכונית ואני נסעתי להחזירם למקום האיחסון.
למותר להוסיף את הרגשתי אני. הייתי הבת היחידה שהשתתפה בפעולה, שכן נבחרתי מקרב פלוגה שמנתה 120 איש. כשחזרתי מהפעולה לבית-החולים, לעבודתי, ושמעתי את האנשים מדברים על המקרה, נתמלא לבי הרגשה נעימה. רבים דיברו בשבחה של הפעולה ובברכה הטמונה בה ובתוצאותיה.
אותו בוקר ניסה מוכר ירקות ערבי לחצות את מעבר פסי הרכבת. קהל זועם שהתאסף סביבו הִכה אותו מכות קשות. הערבי, שהיה כולו זב דם הובא לתחנה שבה שרתתי. איש מהעובדים, הן הרופאים והן האחיות, לא ניגשו לפצוע על-מנת לטפל בו. משראיתי זאת ניגשתי לפצוע והגשתי לו את הטיפול הדרוש לפי מיטב ידיעותיי, שרכשתי עד אז בקורס לעזרה ראשונה. לאחר מכן כינס הרופא הראשי את העובדים, ציין את התנהגותי שהיתה בסדר וגינה את שאר העובדים. לשאלת חבריי עניתי, שאויב פצוע הוא קודם כל אדם, ויש להתייחס אליו כאל אדם. אולם המיוחד בכל הפרשה הזאת היה שדווקא אדם שחזר זה עתה מפעולת תגמול נגד הערבים טיפל בפצוע, בה בשעה שאחרים נמנעו מלעשות זאת.
ככל שגברו פעולות התגמול של האצ"ל, במיוחד לאחר ה-14 בנובמבר 1937, התרחבו שורות הארגון וגדלה התמיכה בו. האצ"ל גדל והתעצם מבחינה כמותית ואיכותית. בצד התפתחות זו גדלו גם האמצעים הכספיים של הארגון אשר אפשרו לו להרחיב את משימותיו. בין שאר פעולות ההתרחבות יש לייחד מקום נכבד להקמת משדר שהפך להיות שופרו של האצ"ל.
את המשדר בנה המהנדס משה שלימק, מאוהדי המחתרת, ולידו עזר המפקד יהודה נאור. ה"תחנה" לא היתה אלא מכשיר פרימיטיבי הנתון במזוודה קטנה, נוחה לטלטול, שממנה השתלשל חוט ובקצהו - מיקרופון. את המכשיר, שכונה בחיבה "הקאטארינקה" (כינוי ביידיש למכונית ישנה נושנה), ניתן היה להפעיל על-ידי חיבורו לרשת החשמל.8 התוכנית הראשונה שודרה ב-9 במרס 1939 מדירתו של בנימין גורביץ בקריית אריה, והקריינית הראשונה היתה אסתר רזיאל. על חוויותיה היא מספרת בעדותה:9
הוטל עלי לבצע את תפקידי ללא כל הכשרה מוקדמת, ורק הניסיון והזמן היו מורַי. מוצפת התרגשות בל תתואר אחזתי בידי את קופסת המתכת, אותה קופסה שבאמצעותה הועבר דבר הארגון לאוזני העם. הפתיחה כללה את הפיסקה החוזרת: "קול ציון הלוחמת! קול ציון המשתחררת! כאן תחנת השידור של הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל!"
בסיום השידור היה כתוב השיר "חיילים אלמונים". ההוראה היתה לקרוא אותו מן הכתב, אולם בשל ההתרגשות הרבה שאחזה בי, שרתי אותו. למחרת נודע לי כי רבים מחברי הארגון הכירו את קולי בשעת השירה ונאסר עלי לחזור שנית על מעשה זה.
היה קושי רב באיחסון המשדר ובהשגת מקומות שידור. היינו נודדים ממקום למקום. שידרנו מדירות פרטיות, ממחסנים, ממשרדים וממרתפים, והדבר היה כרוך בסיכון רב.
לפני השידורים הופצו כרוזים שקראו לקהל להאזין להם. הם כללו הודעה על זמן השידור, על התאריך ועל אורך גל התחנה. לאחר השידור היה תוכנו מתפרסם בכרוזים שהודבקו על קירות הבתים. השידורים נערכו פעמיים או שלוש פעמים בשבוע, וכדי למנוע מן המשטרה לאתר את מקום השידור, היו השידורים קצרים, כעשר דקות, ונערכו בכל פעם ממקום אחר. השידורים כללו בדרך כלל סקירות אקטואליות וכן הודעות מטעם המפקדה על פעולות הארגון. את החומר כתבו דוד רזיאל וכן ד"ר ייבין, שתרם הרבה למערכת ההסברה.
עד הפילוג של אברהם שטרן ביולי 1940 (ראה להלן), היתה אסתר רזיאל הקריינית היחידה. לאחר מכן הצטרף אליה משה שטיין כקריין וכעוזר ליהודה נאור, שהיה אחראי לשידורים עד למעצרו.
לאחר הפילוג שימשה אסתר כמפקדת פלוגת הבנות בסניף תל-אביב וכמדריכה בקורסים ל"סְגנים" (מפקדי כיתות). היא היתה גם חברה במפקדה שהרכיב יעקב מרידור לאחר נפילתו של דוד בעיראק (ראה להלן).
אסתר רזיאל נשארה קשורה לשידורים עד מעצרה ב-2 במרס 1944. באותו יום נתבקשה להשאיר את המשדר בביתה ללילה אחד בלבד. אולם דווקא באותו לילה הוקף הבית בשוטרים, ובחיפוש שנערך נמצא המשדר. אסתר הובאה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם, בעוד בעלה, יהודה נאור, נלקח לבית-הסוהר בעכו ולאחר מכן למחנה המעצר בלטרון. מאוחר יותר נשלח למחנה המעצר באפריקה, שם שהה ארבע שנים ושוחרר רק עם הקמתה של מדינת ישראל.
אסתר השאירה בבית הוריה שני ילדים קטנים: דוד בן השלוש ואריה בן השנה וחצי. כאשר הוריה הזקנים באו לבקרה, ביקשה מהם אסתר לא להביא את הילדים לביקור. היא חששה מפני הרושם הקשה שעלול הביקור להשאיר על הילדים. כיצד תוכל להסביר להם את הימצאותה בבית-הסוהר, בעוד אבא מוחזק במחנה המעצר בלטרון.
אסתר היתה בהריון כאשר הוכנסה לבית-הסוהר בבית-לחם. לאחר שבעה חודשי מעצר, כאשר התקדם הריונה, שוחררה אסתר ב-18 באוגוסט 1944 (ערב ראש השנה), וכעבור זמן קצר ילדה בת ושמה אפרת (היא בית-לחם). על אסתר הוטל מאסר בית, היה עליה להתייצב במשטרה שלוש פעמים ביום ולהישאר בביתה משקיעת החמה ועד זריחתה. היא נלקחה לחקירה מפעם לפעם, ולאחר ההתקפה על מלון המלך דוד (ב-22 ביולי 1946) נעצרה שוב ונשלחה למחנה המעצר בלטרון ב', שם שהתה מספר שבועות. לאחר ששוחררה המשיכה המשטרה בשמירה קפדנית עליה, ולכן נמנע ממנה להמשיך בפעילות מחתרתית.
לאחר החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947 על חלוקתה של ארץ-ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, חזרה אסתר לפעילות בתחנת השידור של האצ"ל. באותו זמן הורחבה פעולת התחנה והוחל בסדרת שידורים מיוחדים לנוער שנקראו "קול ציון הלוחמת לנוער". בשיתוף עם שולמית כצנלסון ערכה אסתר תוכניות מגוונות שהיו ערוכות בצורת תסכיתים ולעיתים אף בליווי מקהלה ורקע מוסיקלי (תקליטים).
לאחר קום מדינת ישראל, הצטרפה אסתר רזיאל נאור ל"תנועת החרות" ושרתה מטעמה כחברת כנסת החל מהכנסת הראשונה ועד השביעית.
לוחמת נוספת שלקחה חלק פעיל בפעולות התגובה של הארגון היתה בת-ציון קרמין.
בת-ציון לבית נאמן, משפחה ותיקה בארץ, נולדה בשנת 1918 בפתח-תקוה, ובהיותה בת שש עברה משפחתה לתל-אביב. בת-ציון למדה ב"בית-הספר היסודי לבנות" בשכונת נווה-צדק ואחר-כך בבית-הספר התיכון למסחר ברחוב גאולה.
האווירה בבית היתה לאומית, ובהשפעת האח הבכור, מיכאל נאמן, הצטרפה בת-ציון לבית"ר. בשנת 1934, בהיותה בת 16, התגייסה בת-ציון לאצ"ל ביחד עם אחותה דבורה. מפקדת פלוגת הבנות היתה רעיה ליברמן-ליסגורסקי. המפקדת הישירה של בת-ציון היתה רחל רסקין-ברון, ולאחר מכן רחל כץ. ביחידה זו היו גם בלהה מילשטיין, עדה שטקליס וציפורה ורדי. בתחילת שנת 1937 נשלחה בת-ציון לקורס סגנים, שבמהלכו חל הפילוג של תהומי. מפקד הקורס היה אהרון חייכמן ("דב") וסגנו היה ירחמיאל הלוי. לאחר סיום הקורס שימשה בת-ציון מפקדת יחידת בנות ברמת-גן אולם המשיכה להתגורר בתל-אביב.
שמתי לב שלידי באוטובוס יושב יוסף דוקלר שהיה מוכר לי כאחד המפקדים באצ"ל. נסענו ולא החלפנו מילה זה עם זה. כשהגענו לירושלים והתקרבנו לתחנה הראשונה במחנה יהודה, הרגשנו בתכונה בלתי רגילה. המקום היה מלא חיילים בריטים שחסמו את המעבר. הבנתי שמשהו קרה וההרגשה היתה מאוד לא טובה. דוקלר פנה אלי ולחש לי "את לא מכירה אותי". הבנתי שאני לעצמי והתכוננתי לגרוע ביותר. האוטובוס עצר, חיילים בריטים עלו והתחילו לסרוק אותנו ולבחון את הנוסעים שהיו ברובם מבוגרים. כעבור זמן קצר, שנראה בעיניי כנצח, ירדו החיילים מן האוטובוס והורו לנהג להמשיך בדרכו. את דוקלר לא ראיתי יותר, כנראה שירד בתחנה במחנה-יהודה.
האוטובוס המשיך לתחנה הסופית ברחוב יפו, כאשר לאורך כל הדרך היו הרחובות ריקים מאדם ורק שוטרים וחיילים בריטים נראו מסתובבים. עצרנו בתחנה הסופית ומיד ראיתי את דוד רזיאל שעמד כולו מתוח ופניו חיוורות. הוא סימן לי להתקרב אליו ומסרתי לו את המכתב. הוא הורה לי להעביר את המזוודה, שהורדה בינתיים מגג האוטובוס, לכתובתה של שושנה שפיצר, עזר לי להיכנס למונית והסתלק מן המקום. הגעתי לכתובת שמסר לי דוד רזיאל ומסרתי את המזוודה לשושנה, שאותה הכרתי מפגישות קודמות. מיד חזרתי לתחנת האוטובוס המרכזית של "אגד" וחזרתי בשלום לתל-אביב. רק מאוחר יותר נודע לי שאנשי ירושלים החליטו לא לחכות לנשק שהעברתי מתל-אביב ויצאו לפעולת תגמול עם הכלים שהיו ברשותם.
בת-ציון השתתפה במספר פעולות תגמול שנערכו בקצה שוק הכרמל בתל-אביב, הגובל ביפו, וכן בהתקפות על כפרים ערביים בסביבה. תפקידה היה להמתין בקרבת מקום כדי לקבל את הנשק לאחר השימוש בו ולהעבירו למקום מבטחים.
פעולות התגמול נערכו בדרך כלל בשעות החשיכה, אולם אחת מהן נערכה לאור היום. היתה זו התקפת ירי על אוטובוס שהוביל פקידים ערבים מיפו אל בית-המדידות הממשלתי, ששכן ברחוב יהודה הלוי פינת רחוב שינקין.
הפעולה בוצעה על-ידי צוות של שלושה מפקדים - אריה יצחקי, יצחק לייבוביץ ובת-ציון. אריה יצחקי שכב בחצר בית ברחוב שינקין מספר 74, בעוד בת-ציון ולייבוביץ המתינו לו על אופנוע ברחוב אנגל הסמוך. כאשר עבר האוטובוס, בשעה 7 בבוקר, נשמעו מספר יריות ולאחריהן נשתרר שקט. אריה יצחקי חצה את החצר ורץ לעבר רחוב אנגל עם תת-מקלע בידו. הוא מסר את הנשק לבת-ציון, ולאחר שהכניסה אותו אל מתחת למעיל שלבשה, קפצה על האופנוע עליו רכב לייבוביץ, והשנים התרחקו מן המקום, בעוד דיירי הבתים בסביבה עומדים על המרפסות ולא מאמינים למראה עיניהם.
על אשר אירע באותו בוקר, כותב עיתון "הארץ" מיום 24 ביולי 1938:
בשעה 07:10 כשהופיעו שני אוטובוסים מן החברה הלאומית ביפו, שהובילו פקידים ערבים ונוצרים העובדים במחלקת המדידות ברחוב יהודה הלוי פינת רחוב שינקין, נורו אליהם לפתע כ-14 יריות מן המארב. שלושה כדורים פגעו בשימשה הקדמית של אוטו פרטי לבן שעמד ליד המדרכה. הכדורים נתקעו בתוך ריפוד המושב של הנהג, והמשטרה הוציאה משם את הקליעים. כדור אחד פגע בגדר של הבית ממול ועוד 4 כדורים - בקיר הבית מתחת לחלון שתריסו היה מורד. שלושה כדורים פגעו באחד האוטובוסים, ומאחד מהם נפצע קל ברגלו אחד הפקידים, שהועבר תחילה לבית-המדידות ואחר-כך ליפו.
את האוטובוסים ליוו שני שוטרים בריטיים.
המשטרה הגיעה כעבור זמן קצר למקום. מן החקירה התברר שהיריות באו מן החצר של הבית מספר 74 ברחוב שינקין. מוסרים שהיו שני אנשים שירו ואחר-כך ברחו לרחוב אנגל ושם נעלמו עקבותיהם...
באוטובוס נסעו 34 איש. כדור אחד פגע בגוף האוטובוס אולם לא חדר פנימה. כדור שני חדר לתוך האוטובוס ופצע באופן קל את אליאס אוואַד מיפו.
המשטרה מצאה במקום 6 תרמילים ריקים. את השאר לא מצאו. כפי שמוסרים נמלטו היורים באופנוע שחיכה להם ברחוב אנגל.
מאוחר יותר סיפר אריה יצחקי כי בגלל מעצור במקלע, הוא ירה רק ירייה אחת. מכאן ניתן להסיק כי חלק ניכר מן התרמילים שנמצאו במקום היו של השוטרים שירו ללא הבחנה.
בבית נאמן נהג לבקר יוסף קרמין, שהיה חברו של מיכאל, אחיה הבכור של בת-ציון. יוסף ומיכאל היו חברים באצ"ל ונהגו להסתודד ואף להעביר האחד לשני חבילות מסתוריות. קרמין שם עינו בבת-ציון (שהיתה צעירה ממנו בשמונה שנים), החל מחזר אחריה והם הפכו ל"חברים". קרמין היה מפקד בכיר בארגון ובשנת 1938 נשלח לאירופה לעסוק שם בענייני העלייה הבלתי לגאלית. ביקוריו בארץ היו קצרים והפרידה בין השנים נעשתה קשה עליהם יותר ויותר. באחד הביקורים, הזמין יוסף את בת-ציון להצטרף אליו בשובו לאירופה ובקיץ 1939 נסעו השניים לאיטליה. בת-ציון חזרה ארצה כעבור שבוע ימים, בעוד יוסף המשיך את דרכו לפולין. מלחמת-העולם השנייה מצאה את יוסף בוורשה ובעזרת איילה (לילי) שטרסמן הצליח לטוס לאיטליה ובאמצע אוקטובר חזר ארצה. מיד עם שובו נעצר בידי הבריטים והובא למחנה המעצר בצריפין, אולם כעבור זמן קצר שוחרר, הוטל עליו מעצר בית והיה עליו להישאר בביתו משקיעת החמה ועד הזריחה
בדצמבר 1939 נישאה בת-ציון ליוסף קרמין ושניהם המשיכו את פעילותם באצ"ל עד לפילוג של אברהם שטרן, שהתקיים ב-17 ביולי 1940 (ראה להלן). הפילוג היה נורא, אכל כל חלקה טובה בארגון וגרם לכעס ותסכול. הזוג קרמין העריכו מאוד הן את רזיאל והן את שטרן, וכמחאה על תסכולם ועל ההרס הרב שנגרם על-ידי הפילוג, פרשו מכל פעילות.
אֶמָה לבית זוסמן נולדה בריגה (לטביה) בשנת 1916. הבית היה דתי, ובין שבעת הילדים שהיו כולם חילונים, רק אח אחד היה ציוני. שפת הדיבור בבית היתה רוסית (שהיתה שפה רשמית בנוסף ללטבית) ואת השפה העברית למדה אמה בבית-הספר היהודי בעיר. מאוחר יותר ביקרה בגימנסיה, שם למדה את השפה הגרמנית. בגיל 16, הצטרפה לבית"ר, שם שמעה על התחדשות היישוב היהודי בארץ-ישראל. בבית"ר עברה קורסים שונים ועסקה בהדרכת ספורט. לאחר שעברה הכשרה חקלאית, עלתה בשנת 1936 ארצה לבדה, מאחר ויתר בני המשפחה העדיפו להישאר בלטביה. בארץ הצטרפה לפלוגת הגיוס של בית"ר בזכרון-יעקב, שם נפגשה עם קבוצה של בית"רים שעלו מחרבין (סין) שדיברו ביניהם רוסית, דבר שהקל על קליטתה. כעבור זמן קצר הצטרפה לאצ"ל, כפי שעשו גם יתר חברי פלוגת הגיוס. הימים ימי הפרעות שפרעו הערבים ביהודים והאצ"ל הצטרף לשמירה על היישוב היהודי.
עם ריבוי הפגיעות ביהודי העיר העתיקה, הוחלט בראשית 1937 להקים פלוגה מיוחדת, "פלוגת הכותל", שתשהה במקום דרך קבע ותגביר את ביטחון תושבי הרובע היהודי. חברי הפלוגה היו עובדים במשך היום לפרנסתם, ובערב עסקו בשמירה ובאימונים צבאיים כדי להכשיר את עצמם לפעול במסגרת האצ"ל. הם עסקו בכל מיני עבודות: במחצבות, בבניין, בסלילת כבישים ואף בשמירה ובנוטרות, בעוד הבנות יצאו לעבוד במשק-בית ובמלצרות. בלילה דאגו לביטחונם של היהודים שנהגו להתפלל ליד הכותל המערבי.
אֶמה התנדבה לעבור לירושלים, היתה בין מייסדי "פלוגת הכותל" ונהגה לפקוד את הכותל יחד עם הבנים מדי יום שישי. בתקופה הראשונה היתה אמה הבת היחידה, אולם בסוף 1937, כש"פלוגת הכותל" מנתה 24 חברים, עלה מספר הבנות לשש. הימצאותה של הפלוגה בעיר העתיקה הגבירה את ביטחון היהודים במקום והגנה עליהם מפני התקפות הערבים. קרה לא פעם שחברי "פלוגת הכותל" היו מעורבים בחילופי יריות; בליל שבת, ה-29 באוקטובר 1937, נפתחה אש לעבר היהודים שחזרו מתפילה ליד הכותל המערבי בליווי משמר של אנשי הפלוגה. צעיר מן העיר העתיקה, אהרון אלקבץ, נורה ונהרג במקום ושני חברי הפלוגה, גוטמן (גוטקה) רבינוביץ ושלמה רוזנצוויג, נפצעו קשה. לגוטמן רבינוביץ, שנועד לשמש כעבור זמן קצר מפקד הפלוגה, נאלצו הרופאים לקטוע את הרגל מעל לברך, והוא המשיך ללכת בעזרת פרוטזה.
קיומה של פלוגת הכותל היה לצנינים בעיני השלטונות הבריטיים. קציני משטרה נהגו לערוך חיפושים בבית הפלוגה, התרו בחבריה שלא יניפו את דגל הלאום על הבית וכן אסרו עליהם לצאת בקבוצות גדולות משלושה אנשים, כל זאת בטענה שהדבר מרגיז את הערבים ומהווה פרובוקציה. המשטרה הידקה את הפיקוח על צעדי החברים ובאמצע 1938 נעצרו כמה מהם ורק לאחר חקירה שוחררו לביתם. יום אחד הגיעה לבית הפלוגה יחידת שוטרים, הוציאה את החפצים, ניתקה את החשמל, נעלה את הבית ועל הדלת תלתה מודעה, שהוטבעה בחותמת שעווה, לאמור: "בפקודת מושל המחוז, הבית מוחרם לפי חוקי החירום".
בכך תמה פרשת "פלוגת הכותל" בעיר העתיקה.
בשנת 1938 נשלחה אמה לקורס "סגנים" שנערך בבית-הספר שפיצר ("הארמון") ועם סיומו היתה למפקדת. אמה השתתפה בפעולות התגובה של האצ"ל בירושלים, והצטרפה לאחת החוליות שהתנקשה בערבים. כל חולייה היתה מורכבת משלושה משתתפים: אחד העביר את הנשק לפני הפעולה, האחר היה היורה או הרַמן והשלישי סילק את הנשק לאחר הפעולה. תכליתה העיקרית של חלוקה זו היתה שאם ייתפס המתנקש עצמו, לא יימצא בידו נשק. בנוסף לזאת שימשה אמה כעוזרת למחסנאי הראשי (רפאל סבן) ועסקה רבות בתחזוקת מחסני הנשק ובהעברת נשק ממקום למקום. עקב עבודתה זו הפכה אמה לבקיאה בפירוק והרכבה של כל סוגי הנשק שהיו בידי האצ"ל באותם ימים.
בזמן שהותה בזכרון-יעקב הכירה אֶמה את נתן (ניקו) גרמנט מעולי חרבין. ניקו היה חבר בפלוגת העבודה בראש-פינה ובשנת 1937 בא לביקור בזיכרון-יעקב, וכך נפגשו לראשונה. ניקו עבר מראש-פינה לירושלים, והשניים נפגשו בשנית. בשנת 1938 נשא ניקו את אמה לאישה. הזוג הצעיר התגורר בירושלים, אולם ניקו, שעבד בחברת האשלג בים-המלח, נהג לבוא הביתה רק אחת לכמה שבועות, כפי שנהגו יתר העובדים בים המלח. במרס 1941 נולדה לזוג גרמנט בת ושמה יעל.
באחד מלילות אפריל 1944, לאחר שאמה חזרה מהצגת תיאטרון, נשמעו דפיקות בדלת ולדירה נכנסו שוטרים בלִיוויית שוטרת. הם ערכו חיפוש בבית ולאחר שלא מצאו דבר, ביקשו מאמה להילוות אליהם לתחנת המשטרה. לשאלת אמה "מה יהיה עם הילדה", ענו לה כי היא יכולה לקחת את הילדה אתה כיוון שהיא מוזמנת רק לחקירה. אולם לאחר החקירה הודיעו לה כי הוחלט לשלוח אותה למעצר וזאת לפי החוק לשעת חירום המאפשר לעצור אדם ללא משפט. בליוויית משמר כבד, החזירה אֶמה את הילדה הביתה. מאחר שלאמה לא היתה כל משפחה בארץ, היא נאלצה להשאיר את יעל לטיפולה של ג'ניה לוין, חברה טובה שמוצאה מריגה, אותה הכירה בארץ-ישראל, ומוצאן המשותף תרם רבות לידידות ביניהן. ג'ניה טיפלה ביעל כאם עד שחרורה של אמה מבית-הסוהר. ביום מעצרה של אמה בא במקרה ניקו לביקור בירושלים ומצא את הבית הפוך כתוצאה מן החיפוש שנערך בו. הוא הספיק לפגוש את אמה והשניים החליפו ביניהם מספר משפטים ברוסית. השוטרת שהגיעה עם אֶמה הפרידה בין השניים ואֶמה נלקחה אחר כבוד לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם.
כעבור מספר ימים נודע לניקו כי שוטרים חיפשו אותו במחנה של חברת האשלג בים-המלח. ניקו התייצב בפני אליהו לנקין, ששימש מפקד מחוז ירושלים, ויחד החליטו כי על ניקו לעזוב מיד את ירושלים. הוא הועבר לפתח-תקוה ונתמנה מפקד הח"ק (חיל הקרב) בפתח-תקוה וברמת-גן. בדצמבר 1944 נעצר ניקו בפתח-תקוה ונשלח למחנה המעצר באפריקה, וכל אותה עת היתה יעל הקטנה בת השלוש אצל ג'ניה לוין.
אֶמה לא היתה האימא היחידה בבית-הסוהר לנשים בבית-לחם. גם צילה עמידרור, טובה סבוראי (חברת לח"י) ואסתר רזיאל-נאור היו אמהות לילדים, אלא שאֶמה היתה היחידה ללא משפחה בארץ, ולא היה מי שיבקר אותה או יביא את הילדה יעל לביקור (ג'ניה שטיפלה ביעל במסירות חששה להביא את הילדה לביקור בבית-הסוהר). היחידי שביקר את אֶמה בבית-הסוהר היה עורך-הדין אשר לויצקי, אִתו היתה אמה בקשר בענייני האצ"ל עוד לפני שנעצרה. לויצקי נעתר לבקשתה של אֶמה ובביקורו הבא הביא אתו את יעל. האם הורשתה לשוחח עם בִּתהּ בגינה, והפגישה היתה נרגשת מאוד. כמובן שהילדה שאלה מדוע אימא לא חוזרת הביתה ואֶמה הסבירה לה שהמשטרה אסרה אותה על לא עוול בכפה. עוד הסבירה לה כי המשטרה רוצה לאסור גם את אבא, ולכן עזב את ירושלים והיא אינה יכולה לראות אותו. אֶמה מספרת בעדותה שהילדה לא בכתה והקשיבה בשקט להסבריה של אימהּ. שנה שלמה בילתה אמה בבית-הסוהר בבית-לחם, ולמרות שהוטל עליה מעצר בית לאחר שחרורה, חידשה את פעילותה במחתרת. לפרנסתה עבדה כפקידה בחברת החשמל הירושלמית.11
במרס 1948 הצליחו שישה עצירים, וניקו ביניהם, לברוח ממחנה המעצר בקניה. ניקו הגיע לפריס, וחזר ארצה רק לאחר הקמתה של מדינת ישראל. ניקו גרמנט נתמנה מפקד גדוד האצ"ל בירושלים, בעוד אישתו אֶמה היתה מפקדת בסיס הבנות בעיר.
חדוה לבית פרידברג נולדה בפולין ובשנת 1934, בגיל 9, עלתה ארצה עם משפחתה שהשתקעה בחיפה. בהיותה בת 18 נכנסה באחד הערבים למועדון בית"ר בעיר, שם פגשה את דוד ענב שניגן בכינור. היתה זו אהבה ממבט ראשון, ובמהלך אחת הפגישות סיפרה חדוה לדוד שהציעו לה להצטרף להגנה. דוד, שכבר היה חבר באצ"ל, הסביר לה שהצטרפותה להגנה עלולה לקלקל את היחסים ביניהם. לאחר ויכוח אידאולוגי בין השניים, מצאה עצמה חדוה בשורות האצ"ל. עד מהרה צורפה לח"ק (חיל הקרב) ולאחר ההתקפה על משטרת חיפה (ראה להלן) תפקידה היה לסלק את הנשק מן המקום. חדוה הכניסה את הנשק לתוך שק, אותו העבירה דרך רחובות חיפה למרתף שהיה בבית מגוריה ולמחרת היום מסרה אותו למחסנאי. אותה עת נגזר על דוד מעצר בית, עובדה שהכבידה מאוד על הזוג הצעיר, וכתוצאה מכך נישאו השניים בשנת 1945. חדוה המשיכה בפעילותה באצ"ל ובין היתר השתתפה בניסיון לפוצץ את צינור הנפט שהעביר את "הזהב השחור" מעיראק לבתי-הזיקוק בחיפה (ראה להלן).
לאחר טבילת האש הראשונה, הוחלט להעז ולפגוע במרכז העצבים של השלטון הבריטי - הבולשת והמשטרה. שוב תוכננה פעולה מתואמת בשלוש הערים הגדולות: בירושלים הותקף מרכז הבולשת, בתל-אביב הותקפו מטה מחוז הדרום של המשטרה והבולשת ששכן ביפו, ובחיפה הותקף המטה המחוזי של הבולשת.
בירושלים הייתה המשימה קשה יותר, משום שהבולשת הבריטית שכנה במתחם מגרש הרוסים, שם שכנו גם מטה המשטרה ובתי-המשפט. ארבעה לוחמים, שהיוו את יחידת הפורצים והפיקוד, הולבשו במדי שוטרים בריטיים וזאת כדי לא לעורר חשד. את בגדי החאקי והחגורה השחורה לא היה קשה לקנות; הבעיה היתה הכנת הכובעים השחורים. את הפתרון מצאו יוכבד טוביאנה וחברתה מרים פשדצקי, אשר לאביה היתה חנות כובעים. מרים "סחבה" מן החנות ארבעה כובעים עם מצחיות והשתיים ישבו וצבעו אותם בטוש שחור - כך נולדו כובעי השוטרים הבריטים. למרות הקשיים הצליחו לוחמי האצ"ל, בפיקודו של רחמים כהן ("גד") , לחדור למשרדי הבולשת ולהעביר את מטעני חומר הנפץ. לפתע יצא סרג'נט סקוט לסיור שיגרתי והרגיש בתנועה חשודה על המרפסת. הוא נורה ונפגע מהאש שנפתחה עליו, אולם לפני שהתמוטט הצליח לפגוע באחד מלוחמי האצ"ל, אשר בנזימן. למרות חילופי האש, הצליחו החבלנים להפעיל את המטענים. רחמים שרק במשרוקית ובכך נתן את אות הנסיגה. עם הישמע האות נסוגה גם חוליית האבטחה שהתמקמה בחלק הצפוני-מערבי של מגרש הרוסים. חולייה זו כללה שני בחורים ובחורה אחת - פנינה בג'יו-שוחט. כעבור דקות מספר נשמעה התפוצצות חזקה והבניין קרס תחתיו. אשר בנזימן ("אבשלום") הצליח לסגת וכשהגיע לנחלת שבעה, התמוטט. הוא הוכנס לאחד מחדרי הארגון והודעה על מצבו נשלחה לאליהו מרידור, ששימש מפקד המחוז. רעננה מרידור שהתה כל הזמן עם בעלה אליהו באחת הדירות הסמוכות כדי לעקוב מקרוב אחר המתרחש. כאשר נודע להם כי אשר בנזימן נפצע, מיהרה רעננה והזעיקה את ד"ר הפנר, שעזר רבות לפצועי האצ"ל ולח"י. הם הגיעו במהירות לנחלת שבעה ולאחר שהרופא בדק את בנזימן, שנפצע קשה בבטנו, הודיע כי אפסה כל תקווה וכעבור זמן קצר לא נותר אלא לקבוע את מותו. אשר בנזימן, שהיה בן כיתתה של רעננה בגמנסיה, היה הקורבן הראשון של תקופת המרד. גם הקצין הבריטי סקוט מת כעבור זמן מפצעיו.
בעוד ד"ר הפנר מטפל באשר בנזימן, מסרו הבחורים את הנשק (שכלל בעיקר אקדחים) לידי הבנות: יוכבד טוביאנה, מרים פשדצקי ודבורה ראם, שהמתינו באחד המחסנים בנחלת שבעה. הבנות מיהרו אל בית משפחת ארציאלי, ששכן ברחוב סלומון הסמוך. לדירה היו שתי כניסות: ראשית ואחורית. הבנות הניחו את האקדחים בבור שהיה בכניסה האחורית והסתלקו מן המקום. הגב' ארציאלי חששה שמקום המחבוא בחדר המדרגות אינו בטוח דיו ולכן הכניסה את הנשק לתוך ביתה והחביאה אותו במגרת המקרר (היה זה מקרר גדול שהופעל על-ידי קרח. את גוש הקרח היו שמים בחלק העליון של המקרר, והמים שנוצרו מן הקרח, נזלו לתוך מגרה מיוחדת בתחתית המקרר. מאחר והיה זה בעונת החורף, לא היה קרח במקרר, ומגרת המים היתה יבשה). למחרת היום, שהיה יום שישי, ה-24 במרס 194, ניהלה המשטרה חקירות בסביבה ולכן הוחלט לדחות את העברת הנשק ליום השבת.
רעננה לבית טננבלאט נולדה בירושלים ובשנת 1939, בהיותה בת 16, הצטרפה לבית"ר, שם פגשה לראשונה את אליהו וירז'בולובסקי שהיה מפקד הסניף. אליהו הקפיד על סדר ומשמעת, ובהתנהגותו היה סמל להדר הבית"רי. תחילה הוא היה מפחיד, אולם במשך הזמן הסיר אליהו את השריון החיצוני והתגלה כאדם רגיש, המוכן תמיד לעזור לזולת. חברי בית"ר בירושלים, ובמיוחד הבנות, אהבו את מפקדם והיו מסורים לו בלב ונפש. שנה לאחר מכן הצטרפה רעננה לאצ"ל ושוב פגשה שם באליהו שהיה מפקדה. רעננה הצעירה משכה את תשומת לבו של אליהו, והחיזורים לא איחרו לבוא. כאשר למדה לבחינות הבגרות, נהג להמתין לה בסבלנות עד שהתפנתה, וכשמלאו לה 18 שנים כבר העז לתת לה מתנה. חיזוריו של אליהו הלכו וגברו ובאוגוסט 1943, בהיות רעננה בת 20, החליטו לבוא בברית הנישואין. אמה של רעננה חששה ממאסריו התכופים של אליהו והתנגדה לנישואין, אולם לאב שהיה רביזיוניסט לא הפריע לשידוך.
לאחר החופה, מספרת רעננה, יצאנו לירח דבש קצר לטבריה, ותל-אביב שימשה לנו כתחנה ראשונה. בשעות הערב הגענו לתל-אביב וכשנכנסנו לחדר במלון, חיכה לנו על השולחן זר פרחים גדול ואליו היתה מצורפת פתקה קטנה. אליהו קרא את הכתוב בפתק וירד למטה. כעבור זמן קצר חזר והביא לי ספר של גוגול בתרגום גרמני. הוא התנצל ואמר כי זה הספר היחידי שמצא בדוכן של ספרים משומשים. הוא השאיר אותי, אישתו הטרייה, עם גוגול ויצא לפגישה בהתאם להוראות שהיו בפתק.
אליהו מרידור-וירז'בולובסקי עלה ארצה מפולין, שם סיים את לימודי המשפטים באוניברסיטה של ורשה. הוא היה פעיל מאוד בבית"ר ובאצ"ל, ובגלל פעילותו זו נעצר פעמים רבות על-ידי הבריטים. אולם גם במעצר ראה אליהו ברכה, כי בהיותו בבית-הסוהר, נאלץ להתפנות מכל עיסוקיו ויכול היה להתכונן בשקט לבחינות של עורכי-דין זרים. בכל פעם שנעצר, התכונן לבחינה אחרת וכך הצליח לסיים את כל הבחינות ולקבל רשיון עבודה כעורך-דין. לפני נישואיו החליט לעברת את שמו. הוא פנה לעזרתו של פרופ' קלוזנר אשר הציע לו את השם "מרידור". אליהו ידע כי היה זה כינויו של מפקד האצ"ל, יעקב ויניארסקי, על-כן פנה אל יעקב וביקש את רשותו. יעקב ענה לו: "אין לי כל התנגדות שתחליף את שמך למרידור, אולם איני בטוח שזה יביא לך תועלת רבה". אגב, לאחר קום המדינה, שינה יעקב אף הוא את שמו מויניארסקי למרידור.
כשבוע לאחר ההתקפה על מרכז הבולשת הארצית במגרש הרוסים, ערכו הבריטים מעצרים נרחבים בכל חלקי הארץ. אחד מראשוני הנעצרים בירושלים היה אליהו מרידור. בשעות הערב של יום השישי, ה-31 במרס, בעוד העוצר בירושלים בעיצומו, נשמעו דפיקות בדלת ואל הדירה נכנסו שוטרים בריטיים. הם הודיעו לאליהו שהוא עצור ועליו להילוות אליהם. כאמור, לא היתה זו הפעם הראשונה שעצרו את אליהו ולכן חשב לתומו שגם הפעם יחזור הביתה לאחר תקופת מעצר קצרה. אולם בניגוד למעצרים הקודמים, כאשר היה רווק, הפעם היתה בבית גם אישתו, רעננה. אליהו חשש להשאיר אותה לבדה בבית, שמא ינצלו הבריטים את היעדרו ויציקו לה בחסות העוצר. הוא ביקש מן השוטרים להעביר את רעננה לבית הוריה שהיה ברחוב אלפסי, והבריטים אכן נענו לבקשתו. הם נסעו תחילה לרחוב אלפסי, שם הורידו את רעננה, ולפני שהספיקה להיפרד מבעלה, המשיכה המכונית בדרכה. רעננה נכנסה הביתה, ולהפתעתה הרבה גילתה שההורים לא בבית. היא לא הבינה לאן יכלו ללכת והרי אסור היה לצאת מן הבית בגלל העוצר. רק מאוחר יותר התברר לרעננה כי הוריה יצאו לביקור אצל שכנים שגרו באותו הבניין.
לאחר מאסרו של אליהו נקראה רעננה למשרדי הבולשת ולאחר חקירה קצרה, הודיעו לה שהוטל עליה מעצר בית וכי עליה להתייצב שלוש פעמים ביום בתחנת המשטרה. רעננה ענתה כי מאחר שהם עצרו את בעלה-מפרנסה, היא חייבת לעבוד ועל-כן לא תוכל להופיע במשטרה שלוש פעמים ביום. לאחר דין ודברים, שבמהלכו איימו על רעננה במעצר, הם הסכימו להתייצבות של פעמיים ביום. וכך היתה רעננה מופיעה בכל יום בשעה שש בבוקר בתחנת המשטרה. משם נסעה להר-הצופים, שבנוסף ללימודיה באוניברסיטה העברית, עבדה שם גם בעבודות ניקיון. לאחר העבודה היתה מבלה מספר שעות בספרייה ולפנות ערב היתה מתייצבת בשנית במשטרה. את הערב היתה מבלה בבית-הוריה (כאמור, נאסר עליה לצאת את הבית משקיעת החמה ועד זריחתה). הסידור הזה נמשך שנתיים ימים, עד אשר חלתה בצהבת קשה ונאלצה לשכב במיטה במשך חודשיים. לאחר שהחלימה, ויתרו לה הבריטים על ההתייצבות היומית.
לאחר מעצרו, נלקח אליהו מרידור ללטרון וב-19 באוקטובר 1944 נשלח למחנה המעצר באריתריאה יחד עם קבוצת עצירים שמנתה 251 איש. הוא נחקר בתנאים קשים בכלא בקהיר ובתחילת יולי 1946 שוחרר והוחזר לביתו.
כאשר נשאלה רעננה האם לא חששה לקיים חיי משפחה וללדת ילדים בתנאי המחתרת הקשים (הבן הבכור, דן, נולד באפריל 1947) ענתה: "כדי לשמור על שפיות, חייבים להמשיך לקיים חיים נורמליים וזה כולל נישואים והבאת ילדים לעולם".
הדסה לבית צירולניק נולדה בקובנה (ליטא) ובשנת 1935, בהיותה בת 20, עלתה ארצה והצטרפה לפלוגת הגיוס של בית"ר בראש-פינה. משם היתה קצרה הדרך לאצ"ל. על מעצרה מספרת הדסה בעדותה: 8
עם פרוץ המרד צורפתי לח"ק (חיל הקרב) והשתתפתי בהתקפה על משרדי מס-ההכנסה שהיו ברחוב לילנבלום בתל-אביב. אני הייתי באבטחה ולאחר הפעולה הלכתי הביתה עם האקדח שהיה בידי. שמתי את האקדח בארון וחיכיתי שיבוא מישהו לקחת אותו ממני. אלא שאיש לא בא ובינתיים קרה הסיפור עם חילביץ שהלשין גם עלי.
את חילביץ הכרתי עוד בקובנה (ליטא), שם הוא היה המפקד שלנו בבית"ר. בליטא נהגו לקרוא לו "הגרף" כי הוא תמיד היה לבוש יפה למרות שלא היה בעל אמצעים. בארץ המשכנו להיפגש ובכל שנה ב-1 באפריל נהגה החבורה הליטאית לחגוג את יום-הולדתה של גב' פלוטניק. יום לפני כן הייתי אצל חברה ושם נודע לי כי יום-ההולדת בוטל משום שבלילה אסרו את כולם. מיהרתי הביתה וטלפנתי לבעלי המנוח, חיים לוטנברג, וביקשתי שיבוא מיד כדי לסלק את האקדח שהיה אצלי בארון. ואכן בשעה 2 אחר חצות בא מישהו ולקח את האקדח. למחרת, ב-2 באפריל נסעתי לבת-ים לעבודתי בבית-החרושת לשמרים "פקא". בשעה 9 בבוקר קראו לי למשרד ושם חיכו לי שלושה שוטרי חרש שהכניסו אותי למכונית. התחנה הראשונה היתה החדר שלי, שם ערכו חיפוש מדוקדק אולם לא מצאו דבר. אחר-כך לקחו אותי לבית-הסוהר ביפו וכעבור כמה ימים הועברתי לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם.
בנוסף להדסה נעצרו גם דבורה משאט מתל-אביב, אסתר אורבך-גליקסמן, מרים שטרנברג-דוידסון ורבקה פרל מחיפה.
בעקבות פרשת חילביץ, נתרוקן הסניף הירושלמי ממפקדיו הבכירים. אלה שלא נעצרו נאלצו לעזוב את העיר וביניהם גם רבקה רבלסקי ויוכבד טוביאנה.
רבקה ברנדויין-רבלסקי נולדה בעיר העתיקה בירושלים בשנת 1924 ובגיל צעיר הצטרפה לאצ"ל. בשנות הארבעים המוקדמות השתתפה בקורס "סגנים" ועם פרוץ המרד פקדה על קבוצת בנות. כאמור, נאלצה רבקה לעבור לתל-אביב, שם המשיכה בפעילות מחתרתית.
יוכבד לבית גרג'י נולדה בירושלים. בשנת 1940, בהיותה בת שש עשרה, הצטרפה לבית"ר וכעבור שנתיים התגייסה לאצ"ל. בתקופת הטירונות עסקה בהדבקת כרוזים על קירות הבתים ולאחר מכן נשלחה לקורס "סגנים" (מפקדי כיתות) שהתקיים בבית-הספר שפיצר. בהיותה מפקדת, לִמדה יוכבד את חניכותיה את השימוש באקדח. לאחר השיעור נהגה לשים את האקדחים בתוך תיק ולהחביא אותו מתחת למיטתה. באחת השבתות, כאשר חזרה יוכבד הביתה, הרגישה באווירה מתוחה. אביה פנה אליה בפנים חיוורות ואמר:
"בתי, מעלת באימוני".
יוכבד: למה, מה קרה?
האב: את אמרת לי כי בתיק יש אקדחים של פורים. האם אלה הם אקדחי פורים? תוציאי אותם מיד מהבית!
יוכבד: אבא, אני לא יכולה לצאת מבית הרב בשבת עם תיק וכלים בתוכו.
התרצה האב והסכים לחכות עד צאת השבת, ואז לקחה יוכבד את התיק והעבירה אותו למקום אחר.
יוכבד ("בת-ציון"), עבדה כמזכירה במשרדו של אליהו מרידור, ובמשרד עסקו השניים גם בבעיות הארגון. לפני ההתקפה על מרכז הבולשת, למשל, ניצלו את הליכתם לבית-משפט (שהיה במגרש הרוסים), כדי לערוך מעקב אחר המתרחש בבניין הבולשת. יוכבד שִמשה גם קשרית לעת צורך והעבירה פתקים לאנשים שונים. באחד הימים הודיע אליהו ליוכבד כי עליה לבוא לפגישה בערב בלוויית חברה. בשעה היעודה הגיעה יוכבד עם מרים פשדצקי חברתה למקום שנקבע, מבלי שידעו על מטרת הפגישה. אליהו הגיע עם לוח, שנחקק עליו סמל האצ"ל "רק כך" ויחד צעדו לעבר בית-הקברות שעל הר-הזיתים. הם מצאו את קברו של יעקב רז10, והניחו את הלוח על המצבה. יוכבד לא הצליחה להסתיר את הפחד הנורא שתקף אותה בהיכנסם לבית-הקברות בלילה, אולם ביצעה את המוטל עליה עד תום.
לאחר מעצרו של אליהו מרידור נקראה יוכבד לחקירה במשטרה. היא נשאלה בדבר פעילותה בבית"ר וכן נתבקשה למסור את שמות חבריה. לאחר החקירה נשלחה לביתה, אולם היה ברור לה שסכנת המעצר עדיין מרחפת עליה. כעבור מספר ימים פגשה בשוטרים שנכנסו לבניין סנסור (בקרן הרחובות בן-יהודה ויפו) ושאלו למקומו של משרד עורך-הדין מרידור. יוכבד, שהבינה כי באו לעצור אותה, הצליחה לחמוק ולהסתלק מן המקום דרך יציאה אחרת. היא הגיעה לביתה והודיעה להוריה כי עליה לעזוב מיד את ירושלים. יוכבד נסעה לתל-אביב, שם פגשה את פנינה בג'יו-שוחט, שאף היא עזבה את ירושלים מחשש מעצר והיתה ל"פליטה". מחוסר מקום לינה, בילו השתיים מספר לילות בחולות חולון, עד שנמצא בשבילן חדר למגורים. על כך מספרת יוכבד:11
היו אתנו בחולות גם כמה בחורים. היה זה במקום שמאוחר יותר נבנה בית-החרושת לודז'יה. איש לא יאמין, אבל שכבנו אחד ליד השני מבלי לגעת האחד בשני. באותם ימים לא עלה על הדעת לנצל את העובדה שאנו ישנים יחד כדי להתחיל ו"להתעסק". איזה תום היה אז והיה בכך הרבה יופי.
זה מזכיר לי שיום אחד שלחו אותי עם משה שטיין לעקוב אחר תנועת המכוניות הצבאיות שעברו ליד בניין "בית הדגל" בירושלים. יצאנו למקום וישבנו על הגדר הסמוכה לבניין. היה זה בחודש פברואר והיה קר מאוד. אמרתי למשה: עוד מעט יצאו האנשים מקולנוע "אדיסון" ויראו בחור ובחורה יושבים האחד ליד השני. אני מציעה שלפחות תחזיק בידי כדי שיחשבו שאנו "זוג". והוא ענה לי בקול עצוב: "יוכבד, אני נורא מצטער, אבל אני לא יכול". כאלה היינו.
בתל-אביב יוכבד עבדה כמזכירה במשרדי "מס חזית ישראל", הקרן הכספית של הארגון. המשרד, ששכן ברחוב הרצל מספר 16, עבד במסווה של חברה ליבוא ויצוא בשם "ירמוק". יוכבד היתה מופיעה בכל בוקר למשרד ועסקה ברישום הקבלות וגביית הכספים. בבוקר ה-1 בינואר 1945 באה יוכבד כהרגלה לעבודה, פתחה את הדלת באמצעות המפתח שהיה ברשותה ונכנסה פנימה. לפתע כוונו אליה שני טומיגנים (תת-מקלעים שהיו בשימוש הצבא הבריטי) והשוטרים הבריטים ציוו עליה לא להרים קול ולשבת בשקט בפינת החדר. יוכבד הוציאה מתיק היד שלה כמה פתקאות, קרעה אותן לחתיכות קטנות ובלעה אותן מבלי שאיש ירגיש במעשיה12. כעבור זמן קצר נכנסו לחדר עוד חמישה מעובדי המשרד (אליעזר אברהמי, נח שניאור, דוד פדרמן, מרדכי גרוסמן וצבי יהודאי) והסיפור חזר על עצמו. יוכבד נלקחה לבית-הסוהר ביפו, שם החלה החקירה. השאלה הראשונה היתה "היכן את גרה". היא לא רצתה למסור את כתובת מגוריה, כי חששה לגורל פנינה חברתה. על כן אמרה שהיא מתגוררת אצל דודתה בפתח-תקווה (יוכבד הכינה מראש את דודתה ואמרה לה שבמקרה של חקירה, תספר יוכבד שהיא גרה בביתה. כדי שהדבר יהיה אמין, השאירה יוכבד כמה משמלותיה בארונה של הדודה). השוטרים ביקשו מיוכבד להילוות אליהם לביקור בבית הדודה, וכשהגיעו למקום, הבינה הדודה מיד את המתרחש וסיפרה כי יוכבד גרה אצלה ועוזרת לה בטיפול בילדים. אבל האליבי הזה לא הועיל הרבה ויוכבד הוחזרה אחר כבוד לבית-הסוהר ביפו. תחילה היתה במאסר יחיד וכעבור מספר ימים הוכנסה לתא של האסירות הפוליטיות, שישבו בו גם זונות ערביות. לא קל היה ליוכבד להתרגל למצבה החדש, אולם קשה במיוחד היה ביקורו של אבא, אשר לא אמר מילה, רק בכה כל הזמן. היתה זו הפגישה השנייה עם אבא לאחר שיוכבד עזבה את ירושלים. הפגישה הראשונה נערכה במסעדה עממית בה אכלה יוכבד ארוחת צוהריים בחברת פנינה שוחט. לפתע ראתה את אביה נכנס למסעדה בחברת אחיה הקטן. "נפלנו האחד על צווארו של השני ובכינו מבלי לומר דבר" (דברי יוכבד).
על חוויותיה בבית-הסוהר ביפו מספרת יוכבד טוביאנה:
במשך הזמן התפתחו יחסים טובים ביני ובין הזונות הערביות. הן לא התעניינו ביחסי יהודים-ערבים; כל מה שהטריד אותן היה אותו ג'וני, שבלילה היה כל כך נחמד ובבוקר זרק אותן לבית-הסוהר. בדרך כלל הן נעצרו ל-24 שעות ואחר-כך שוחררו.
פעם אחת הכניסו לתא שלי אסירה יהודייה. חשדתי בה שהיא "הושתלה" על-ידי הבריטים ולא החלפתי אִתה אף מילה. כעבור מספר ימים הוצאה אותה אסירה מן התא.
לתא היה אשנב קטן עם סורגים שהיה ממוקם קרוב לתקרה. יכולתי לשמוע מעבר לקיר דיבורים בעברית של בחורים וניסיתי לטפס אל האשנב כדי ליצור אתם קשר, אולם כל ניסיונותי עלו בתוהו. לא היה בחדר כיסא או שולחן, שעליהם ניתן לטפס והאשנב היה גבוה מכדי שאפשר יהיה להגיע אליו בקפיצה.
נחמתי היחידה היתה, כאשר שכבתי במיטתי והקשבתי במשך שעות ארוכות להתנפצות גלי הים על קירות התא.
לאחר שבועיים ימים, הועברה יוכבד לבית-המעצר לנשים בבית-לחם. שם פגשה בכמה מחברותיה ובמפקדת שלה, אֶמָה גרמנט, שהזמינה אותה להשתכן בחדר הירושלמיות. התנאים בבית-לחם היו טובים בהרבה מאלה שביפו; בבית-לחם היתה מיטה לכל עצירה ואף היו שולחן וכיסא לשבת עליו. גם האוכל היה טוב יותר, אבל החשוב מכול היתה החברה. כל העצירות היו חברות המחתרת (אצ"ל או לח"י) והתפתחו ביניהן יחסי חברות עמוקים הנמשכים בחלקם עד עצם היום הזה.
באפריל 1946, לאחר ישיבה של שנה וחצי, שוחררה יוכבד מבית-הסוהר יחד עם צילה עמידרור, אולם כעבור שלושה חודשים, לאחר ההתקפה על מלון המלך דוד, נעצרה יוכבד בשנית. תחילה הועברה למחנה המעצר לבנות בלטרון ולאחר מכן שוב לבית-לחם. היא נשארה במעצר עד מרס 1948, סמוך לצאת הבריטים את הארץ. בסך הכול ישבה יוכבד במעצר שלוש שנים וחודשיים. ברבות הימים עצרו הבריטים גם את מזל, אחותה של יוכבד, והדבר הגדיל את צערם של ההורים. כל העצירות מאותה תקופה זוכרות עדיין את קולה הערב של מזל, ושיר אחד נחרת בזיכרון במיוחד: "עם אחד אנחנו ועם אחד נהיה ..." וכל ע' וח' נֶהגו בהדגשה בשירתה.
כאמור, הפעולה הראשונה שנערכה בתקופת המרד היתה פיצוץ משרדי העלייה בשלוש הערים הגדולות: ירושלים, תל-אביב וחיפה. בחיפה השתתפה בפעולה גם מיקי דוידסון.
מיקי לבית שטרנברג נולדה בברלין ובשנת 1925, בהיותה בת חמש, עלתה המשפחה ארצה והתיישבה בחיפה. בשנת 1932 הצטרפה מיקי לבית"ר וכאשר נודע הדבר למנהל בית-הספר הריאלי, היא גורשה מבית-הספר. הוריה החליטו לשלוח אותה להמשך הלימודים לאנגליה ובשנת 1938 חזרה ארצה ואף הספיקה לבקר, יחד עם חבריה מבית"ר, את שלמה בן-יוסף לפני עלותו לגרדום. מיקי המשיכה להיות פעילה בבית"ר ומשם קצרה היתה הדרך לאצ"ל.
בסוף 1943 התאהבה בקצין יהודי צעיר, דוד דוידסון, יליד סקוטלנד, שהגיע ארצה במסגרת הצבא הבריטי, ובינואר 1944 נישאו השניים בחיפה. מיקי המשיכה בפעילותה באצ"ל בעוד הבעל, בדרגת מייג'ור, המשיך לעסוק בפרוייקט סודי הקשור בראדאר. שבוע לאחר שובם מירח הדבש נקראה מיקי לפגישת הכנה לקראת פיצוץ משרדי העלייה בחיפה. מן המעקבים התברר, כי לאחר סגירת המשרדים נשאר רק נוטר ערבי אחד כדי לשמור על המקום. ב-12 בפברואר 1944 התקרבו שתי חוליות למקום: האחת היתה מורכבת מזוג "נאהבים" ותפקידם היה למשוך את תשומת ליבו של הנוטר הערבי, בעוד החוליה השנייה אמורה היתה לפרוץ דרך הסורגים אל תוך הבניין, להניח את מטעני הנפץ ולצאת במהירות. אלא שהתברר כי הסורגים היו צפופים מאוד והבחור שאמור היה להיכנס פנימה לא היה מסוגל לעבור דרכם, אף כי לא היה שמן במיוחד. התפקיד הוטל על מיקי, שהיתה רזה וצרה. ואכן היא הצליחה לחדור דרך הסורגים, הניחה את המטענים ולאחר שיצאה את הבניין, הסתלקה מן המקום יחד עם חוליית הפורצים. כאשר ראה זוג "הנאהבים" שהפורצים סיימו את עבודתם, הסתלקו אף הם, לא לפני שהזהירו את הנוטר הערבי שלא להיכנס אל תוך הבניין משום שהונחו בו מוקשים. כעבור זמן קצר נשמעה התפוצצות חזקה והנוטר, ששמע לעצת זוג "הנאהבים", נשאר מחוץ לבניין, ולא נפגע.
חודש וחצי לאחר מכן שוב נקראה מיקי לפעולה. הפעם היתה המטרה משרדי הבולשת בחיפה. כאמור, גם פעולה זו נערכה בעת ובעונה אחת בשלוש הערים הגדולות: ירושלים, תל-אביב וחיפה. היה זה ב-23 במרס 1944, אלא שבאותו ערב נערך נשף סטודנטים בטכניון והזוג דוידסון היה בין המוזמנים. מאחר והפעולה נקבעה לשעה מוקדמת יחסית (הבניין התרוקן מפקידיו בשעה שבע בערב), ביקשה מיקי מבעלה ללכת לנשף והיא הבטיחה להצטרף אליו מאוחר יותר. וכך היה. מיקי צורפה הפעם לחוליית אבטחה, שהיתה מורכבת משלושה זוגות "נאהבים", ואלה לא עוררו חשד מיוחד. בנוסף למיקי השתתפו בפעולה גם חנה אוירבך-הלל וחיה בן-צבי - סבן. על הפעולה פיקד יעקב הלל, מפקד המחוז, ובשעה היעודה הצליחה חוליית הפורצים להניח את מטעני הנפץ ולהסתלק במהירות מן המקום. אחריהם עזבו את המקום גם שלושת זוגות "הנאהבים" וכעבור זמן קצר נשמעה התפוצצות חזקה ובניין הבולשת קרס תחתיו. מיקי מיהרה לביתה, החליפה את בגדיה ויצאה לפגוש את בעלה בנשף הסטודנטים של הטכניון.
בעקבות ההתקפה על משרדי הבולשת, הוכרז עוצר בחיפה ונערכו חיפושים נרחבים אחר חשודים. בין הנעצרים היתה גם מיקי דוידסון שהובלה לקישלה, שם פגשה את אסתר גליקסמן, אולגה לנדאו ואחותה רבקה פרל. לאחר ארבעה ימים הועברו הבנות לבית-הסוהר בבית-לחם, מלבד אולגה ששוחררה כי היתה כבר אם לתינוק (התינוק, עוזי לנדאו, לימים חבר כנסת ושר במדינת ישראל). זמן קצר לאחר המעצר, נסע הבעל דוד דוידסון כדי לבקר את אשתו הטרייה. כשהגיע לירושלים, נאמר לו כי לא יוכל לבקר את מיקי מאחר שאין זה זמן ביקור, אולם הוא הפעיל את קשריו בצמרת הצבא ומשם הופעל לחץ על הבולשת לאפשר לקצין בצבא הוד מלכותו לבקר את אישתו שנעצרה. הבולשת הובאה במבוכה וחיפשה דרכים להיפטר ממיקי. ואכן לא חלף זמן רב ומיקי הוזמנה אל מנהל הכלא, שהציע לה להשתחרר בתנאי שתעזוב את הארץ. מיקי ביקשה להתייעץ עם בעלה, שבינתיים חלה והועבר לקהיר לשם טיפול רפואי. המנהל נתן למיקי את כתובתו של דוד בעלה והיא כתבה לו על ההצעה שקיבלה ובשפת רמזים ניסתה להסביר לו את ההתלבטות שלה. היא חששה מאוד שהבריטים טומנים לה פח ומי יודע מה הם זוממים. תשובתו של דוד לא איחרה לבוא ובה ההתלבטות שלו, כי לא ידע לאן עומדים להעביר אותו. מיקי הודיעה למנהל בית-הסוהר שהחלטתה שלילית, אלא אם כן תוכל להתייעץ עם בעלה פנים אל פנים. לא חלף זמן רב ומיקי הוזמנה לשיחה, הפעם עם אשת המנהל, שאמרה כי יש סיכוי לסדר לה פגישה עם בעלה בדרך ליעד שתבחר לנסוע אליו. בינתיים נמשכה חליפת המכתבים בין מיקי ובעלה דוד ועל דעת שניהם הוחלט להודיע למנהל בית-הסוהר כי היעד המועדף הוא לנסוע לאנגליה אל הוריו של דוד, אבל לא לפני שתתקיים פגישה בין בני הזוג. וכך היה. בתחילת אוגוסט 1944 יצאה מבית-לחם שיירה בת שלוש מכוניות צבאיות, כאשר מיקי עם קצינה מלווה היו במכונית האמצעית. השיירה נסעה לפורט-סעיד ומיקי הועברה אל אחת האוניות שעגנו בנמל. אל הסיפון הגיע דוד והשניים שוחחו ארוכות עד להפלגה. דוד סיפר למיקי שהוחלט להעביר אותו להודו ועל כן טוב יהיה אם תישאר בבית הוריו עד שהמצב יתבהר. קשה היתה הפרידה והאונייה הפליגה כשעל סיפונה משפחות של אנשי צבא ופקידות בריטית שנתקעו בתקופת המלחמה במקומות שונים. שלושה שבועות ארכה הנסיעה בים עד שהאונייה הגיעה בסופו של דבר לליוורפול ולאחר ארבעה ימי שהייה החלו הנוסעים לרדת לחוף. לאחר סיום המלחמה, במאי 1945, שב דוד לאנגליה כדי להתאחד עם אשתו, ובשנת 1950 הם חזרו ארצה למדינת ישראל.
דבורה בת הרב יעקב ברוך, נולדה בשנת 1923 לאחת המשפחות הוותיקות בירושלים. האווירה בבית היתה לאומית ובצעירותה הצטרפה דבורה לברית החשמונאים. בהיותה תלמידה בבית המדרש למורות מזרחי, גוייסה לאצ"ל ובכך הצטרפה לשני אחיה הגדולים. על אשר קרה אותה בשנת 1942 לאחר שסיימה קורס באקדחים, מספרת דבורה בזיכרונותיה:
יום אחד הלכנו לירות באש חיה ליד שכונת סנהדריה. לאחר שירינו, רץ אלינו השומר ואמר כי שוטר מתקרב. החבאתי את האקדח ושקית הכדורית בחזה. השוטר שהספיק להגיע ביקש שנצטרף אליו למשטרה. הבחורים לא היססו וחיש קל פרקו אותו מנשקו והשכיבו אותו על הארץ. המפקד כיוון אליו אקדח והשוטר, שביקש על נפשו, הבטיח שלא יספר לאיש מה שראה. חסנו על חייו והתפזרנו. חצינו שדה וראינו שמכונית עוקבת אחרינו. הבנו שהשוטר לא עמד בהבטחתו. הבחורים ברחו ואני עם עוד חברה נתפסנו והובלנו לתחנת המשטרה. בתחנה ניגש אלינו שוטר יהודי ואמר לנו להגיד שאנו בנות 15 (היינו בנות 18) וכך עשינו. היינו חודש ימים בבית-הסוהר עד שהובאנו לפני השופט. בתחילה האשימו אותנו בהרבה האשמות: "נשיאת נשק, התנגדות לשוטר, הכאת שוטר ואיום על חייו". למזלנו היתה זו תקופה של רגיעה, בה שיתף האצ"ל פעולה עם הבריטים במלחמתם בנאצים, ועורכי הדין שלנו, אשר לויצקי ואליהו מרידור, הצליחו להשיג עבורנו עסקת טיעון ומאחר ונחשבנו לקטינות, דנו אותנו להתנהגות טובה לשנה. אלא שהבולשת הבריטית פתחה לנו תיק שהופעל מאוחר יותר.
עם פרוץ המרד בשלטון הבריטי (פברואר 1944) צורפה דבורה לח"ק והשתתפה בהתקפה על מרכז הבולשת בירושלים. בהתקפה נהרג, כאמור, אשר בנזימן ("אבשלום") שהיה להרוג הראשון בתקופת המרד. רבים בארגון ובבית"ר הכירו אותו ונהגו לקרוא לו בשם חיבה "אושרקה". מותו השרה אבל כבד על כולם.
דבורה, ששימשה קשרית עם המטה הארצי, נתבקשה לנסוע למחרת בבוקר לתל-אביב כדי לדווח על הפעולה ולשאול מה לעשות עם הגופה של בנזימן. על הקורות אותה אותו יום מספרת דבורה:
עליתי הביתה להתכונן לנסיעה. אבי נכנס לחדרי ושאל: "לאן את הולכת?" עניתי שאני נוסעת לתל-אביב. אבא קם מכיסאו, נעל את הדלת במפתח ואמר: "את לא נוסעת לשום מקום! אני לא אתן לבת שלי להסתובב עם אנשי ההפקר האלה". פניתי אליו ואמרתי: "אבא, אני מתחננת לפניך, תן לי ללכת. אני מוכרחה להודיע על מותו של אשר בנזימן". כנראה שדברי שיצאו מן הלב נכנסו ללבו, הוא השאיר את המפתח על השולחן ויצא מן החדר.
בתל-אביב נפגשתי עם מאיר ראם, הקשר של המטה. ישבנו על הספסל בשדרה וכשסיפרתי לו על מותו של אושרקה, לא יכולתי להתאפק ופרצתי בבכי. הוא פתח את התיק הנפוח שלו (שכל כך סיקרן אותי), הוציא מתוכו בננה, קילף אותה והגיש לי. הייתי נדהמת. הפסקתי לבכות, הסתכלתי עליו ועל הבננה והתחלתי לחייך. כך החל הקרחון להימס ונוצר הקשר בנינו.
אלא שהרומן שהתפתח בין דבורה למאיר כנראה לא מצא חן בעיני הבולשת הבריטית. כעבור מספר חודשים נעצרה דבורה והועברה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם. בכך הצטרפה לשני אחיה הגדולים: אהרון ומשה שנעצרו קודם לכן בידי הבולשת. לא עבר זמן רב וגם מאיר ראם נעצר ונשלח למחנה המעצר באפריקה. במשך ארבע שנים היה בין השניים קשר של מכתבים בלבד והם חזרו ונפגשו רק לאחר צאת הבריטים את הארץ והקמתה של מדינת ישראל. חודש לאחר שובו של מאיר מגלות אפריקה, נשא את דבורה לאישה.
בין חברות הח"ק שהשתתפו בפעולות הראשונות נגד השלטון הבריטי היתה גם לאה וולץ.
לאה לבית אשכנזי נולדה בירושלים. כשהיתה תלמידת הסמינר למורות, הצטרפה לקבוצת צעירים לאומיים שנקראה "בן-על" (ברית נוער עברי לאומי), שהוקמה בשנת 1939 (לאחר פרסום הספר הלבן) וחבריה היו סטודנטים ותלמידי סמינר. הפעילות ב"בן-על" היתה חצי חשאית ועובדה זו איפשרה ללאה להמשיך את לימודיה בסמינר ללא בעיות מיוחדות (החברות בתנועת הנוער בית"ר, למשל, היתה אסורה ומי שנתפס - סולק מן הסמינר). מ"בן-על" היתה הדרך לאצ"ל טבעית ואכן בשנת 1941, בהיותה בת 18, הצטרפה לאה לאצ"ל. בתקופה הראשונה עסקה בהדבקת כרוזים על קירות הבתים וכן בלימוד כללי המחתרת ושימוש באקדחים. לאחר מכן עברה קורס "סגנים", וכשהוכרז "המרד" (1944) היתה למפקדת. בין היתר עסקה בהעברת נשק אל מחוץ לעיר. היא קיבלה מזוודה שהכילה נשק, העמיסה אותה על גג האוטובוס ונסעה לתל-אביב, שם היתה אמורה למסור אותה לאדם שחיכה לה וסיסמה בפיו. המזוודה היתה נעולה והמפתח היה בידי לאה. נאמר לה, כי במקרה שהמשטרה תערוך חיפוש באוטובוס, עליה לזרוק את המפתח ולהכחיש כל קשר למזוודה.
במסגרת פעילותה בארגון, נפגשה עם יהודה נאות, שכאמור נתמנה מפקד הח"ק בעיר. יהודה היה בעל חוש הומור ואהב לעשות מעשי קונדס. על אחד מהם מספרת לאה:
באחד הערבים היינו יהודה ואני בעמק המצלבה בתפקיד שמירה על המחסנאים שעסקו בהוצאת נשק ממחסן סמוי שהיה שם. בעודנו יושבים הסביר לי יהודה, כי כאשר אקדח הפרבלום דרוך, השן החולצת בולטת רק כשיש כדור בבית הבליעה. וכך אפשר להבחין בנקל באם האקדח דרוך או לא. כדי להדגים זאת, אמר: "תראי, הנה אני דורך את האקדח ואף לוחץ על ההדק ושום דבר לא יקרה. אני אפילו מוכן לכוון את האקדח לרקה שלי ותראי ששום דבר לא יקרה." בעודו מדבר, הוא הרים את הקנה וכיוון אותו לרקתו. התגובה שלי היתה חריפה מאד: "אני לא אוהבת את זה" אמרתי וסילקתי את האקדח מן הרקה שלו. יהודה לחץ על ההדק וכמובן שנפלטה ירייה. היינו צריכים להסתלק מן המקום לאחר שנשמעה הירייה. לקחנו את האקדח, הכנסנו אותו לסל שהיה בידי והלכנו למרתף שהיה ברחוב ש"ץ, שם היה לנו מחסן בקיר שהיה מסתובב על צירו. כשהגענו לשם ולפני שהכנסנו את האקדח למקומו, אמר לי יהודה: "אם את רוצה, אני בכל זאת רוצה להוכיח לך שאני צודק". עניתי שפעם אחת מספיקה לי וביקשתי שיכניס את הכלי למחסן, כדי שנוכל להסתלק מן המקום.
בשעות הבוקר של יום ראשון, 8 באוגוסט 1944, יצאו לאה וולץ עם מאיר שמגר-שטרנברג לשכונת רוממה, ליד מושב הזקנים הספרדי. על השניים הוטל לעקוב אחר תנועת המכוניות שעברו בכביש הראשי ירושלים - תל-אביב. באותו בוקר אמור היה הנציב העליון לצאת את ירושלים, וברגע עבור השיירה ברוממה, היה על לאה לצלצל למספר טלפון מסוים בתל-אביב ולדווח על השעה המדויקת וכן על גודל השיירה. בכניסה לתל-אביב הוצב באותו יום מארב, שתפקידו היה לפגוע בשיירה בעוברה במקום.
בעוד השניים מעמידים פני זוג נאהבים, עברה לפתע שיירת הנציב העליון. מיד לאחר שהשיירה עברה, ניגשו בני הזוג לטלפון סמוך ודיווחו את אשר ראו עיניהם. בכך ראו את סיום תפקידם, אולם לפני שהספיקו לעזוב את המקום, נשמעו לפתע יריות והשיירה חזרה על עקבותיה. לאה ומאיר עלו מיד על האוטובוס שנסע לגבעת-שאול, כדי לברר מה קרה. אולם בכניסה לשכונה, נאלץ האוטובוס לחזור העירה, כי המשטרה הכריזה עוצר על כל האזור. כשחזרו לרוממה, ניגשה לאה שוב אל הטלפון ודיווחה לתל-אביב על ההתפתחויות. התברר, כי אנשי לח"י ניסו להתנקש בנציב העליון, והבחורים שהתמקמו לא הרחק מגבעת-שאול, פתחו על השיירה באש אוטומטית.
למחרת היום היתה לאה צריכה להודיע משהו לחניכה שלה שגרה ליד קולנוע "ציון". לאה ביקשה מיהודה נאות וממאיר שמגר שיהיו לה בני לוויה ויחד יצאו השלושה לכיוון כיכר ציון. בהגיעם לכיכר, הלכה לאה לבית סמוך, בעוד שני הבחורים ממתינים בפינת הרחוב. לאחר שלאה סיימה את שליחותה חזרה למקום המפגש. היא עמדה ושוחחה עם מאיר, בעוד יהודה עמד קצת בצד. על הרפתקאותיו באותו יום מספר יהודה נאות:15
כשעמדתי ברחוב, ניגשו אלי שני שוטרים בריטיים בלבוש אזרחי וביקשו שאתלווה אליהם. נכנסנו לאחת הסימטאות בנחלת שבעה, מאחורי קולנוע "ציון", והשוטרים התחילו לחקור אותי. לאחר שהראיתי להם את תעודת הזהות שלי (שהיתה מזויפת) ועניתי לשאלותיהם, הם ביקשו שאלך אִתם לתחנת המשטרה. חששתי שבמשטרה יגלו את זהותי האמיתית ואז יעצרו אותי. כדי להחלץ מן המיצר, דחפתי את השוטרים, החזקתי בראשיהם, דפקתי ראש בראש וברחתי על נפשי.
לאחר שהשוטרים התאוששו, הם פתחו במרדף באקדחים שלופים. יהודה פנה לרחוב יפו, והשוטרים לא ירו בו כי הרחוב המה אדם. משם פנה יהודה לרחוב הרב קוק; לפתע נשמעה ירייה ויהודה נעלם. לאה ומאיר פגשו בשוטרים שחזרו מן המרדף.
"מה פשר היריות?" שאלו את השוטרים.
"רדפנו אחרי איזה טרוריסט וירינו עליו, אך הממזר הצליח לברוח", היתה התשובה.
לאה ומאיר פנו מיד למקום מגוריו של יהודה (הוא התגורר בחדר עם מאיר) ושם מצאו פתק: "קיבלתי 'כפתור' [כינוי לכדור], מיד אשוב."
הם חיכו לו בחדר, ואכן כעבור זמן קצר חזר וסיפר כי נפצע ביד מן הירייה שהשוטרים ירו בו. לאה רצה מיד אל ד"ר הפנר, ומשלא מצאה אותו בבית, פנתה אל דניאל ינובסקי וסיפרה לו כי יהודה זקוק באופן דחוף לעזרה רפואית. ינובסקי אמר שהוא מכיר רופא אחד, ד"ר אלג'מוב שמו, שאפשר לסמוך עליו. לאה יצאה מיד יחד עם ינובסקי לרחוב דוד ילין וסיפרה לד"ר אלג'מוב כי חברם נפצע מתאונה של פרימוס ועל-כן הוא מתבקש לבוא אתם ולהגיש לו עזרה רפואית. השלושה יצאו לכיוון חדרו של יהודה. בדרך ביקשה לאה מינובסקי שיסתלק מן המקום, כי לא רצתה לסכן אותו. הרופא בדק את ידו של יהודה וביקש שיספר לו מה קרה. בלי הרבה גינונים, סיפר יהודה כי נפצע מכדור בידו. הרופא נעשה חיוור וכולו רעד. הוא חבש את הפצע ואמר כי חייבים לצלם את היד וכי יש בביתו מכשיר "רנטגן". החבורה הלכה לרחוב דוד ילין והרופא צילם את ידו של יהודה. בדרך הוא אמר:
"אין לכם ממה לחשוש, מאחר שאני מטפל גם בפצועים של לח"י."
לאחר שסיים את מלאכת הצילום, אמר כי על יהודה לבוא כעבור יומיים לביקורת וכן עליהם לשלם לו חמש לירות דמי טיפול. לאה, שהיתה הגזברית של המחוז, שילמה לרופא והשלושה הלכו לחדר המשותף ליהודה ולמאיר.
חלפו יומיים, ויהודה הלך בלוויית מאיר ולאה אל הרופא לביקורת. במקרה היה במקום גם חיים זיכרמן מנתניה, שהתנדב לשמור בכניסה לבניין. רגעים ספורים לאחר כניסתם, עוד לפני שהרופא הספיק להחליף את התחבושת, התפרצו פנימה שוטרים עם אקדחים שלופים ושאלו:
"היכן הפצוע?"
יהודה ומאיר ישבו ללא תגובה, בעוד לאה ניסתה את מזלה ונכנסה לחדר השני. כאשר שאל אותה השוטר למעשיה, ענתה כי היא מחכה לתורה אצל הרופא. אולם התירוץ לא עזר לה וכל השלושה נעצרו על-די המשטרה. כשנכנסו למכונית, ראו כי מאחור יושב חיים זיכרמן.
"מה מעשהו של זה?" שאלה לאה את השוטר.
"בבואנו ראינו שהוא מסתובב בעצבנות הלוך ושוב והחלטנו לעצור אותו", ענה.
את יהודה העבירו לבית-החולים הממשלתי שבמגרש הרוסים וכפתו את רגלו למיטה כדי שלא יוכל לברוח. בחקירה התברר לו כי המשטרה חושדת בו שהשתתף בניסיון ההתנקשות בנציב העליון ונפצע מחילופי היריות. הם רצו לדעת מי עוד השתתף אתו באותה פעולה ולא קיבלו את גרסתו כי נפצע בשעת המרדף בכיכר ציון. כשנודע דבר חשדם של החוקרים, ביקש ינובסקי את התערבותו של עורך-הדין לויצקי, אשר הִרבה לייצג את חברי הארגון שנתפסו על-ידי הבריטים. לויצקי הצליח לשכנע את קצין הבולשת שליהודה לא היה כל קשר לניסיון ההתנקשות בנציב העליון וכעבור זמן קצר הוא הועבר למחנה המעצר בלטרון. חודשיים מאוחר יותר הוטס יהודה, יחד עם עוד 250 מחבריו, למחנה מעצר באפריקה ושוחרר רק לאחר שהבריטים עזבו את ארץ-ישראל בשנת 1948.
לאה ומאיר שוחררו למחרת מעצרם ועוד באותו ערב הצליחו להיפגש עם אליהו לנקין (מפקד המחוז). לאה ביקשה לעזוב את ירושלים, כי חששה שיחזרו ויעצרו אותה, אולם אליהו ביקש אותה לחכות מספר ימים. הוא חשב כי לאה ומאיר הצליחו לשכנע את חוקריהם כי אינם קשורים באופן ישיר למעשיו של יהודה ועל-כן ייתכן מאוד שיאפשרו להם להתהלך חופשיים. כעבור יומיים שוב עצרו את מאיר שמגר ושלחו אותו תחילה ללטרון ואחר-כך למחנה המעצר באפריקה. הוא שוחרר יחד עם יהודה נאות לאחר קום מדינת ישראל.
גם את ביתה של לאה פקדה המשטרה והיא הועברה אחר כבוד לבית המעצר לנשים בבית-לחם. לאה הוכנסה לאגף העצירות הפוליטיות, ה"וילה", שם פגשה את חברותיה מירושלים.
לאה לא השלימה עם ישיבתה בבית-הסוהר, וכאשר חלפה שנה ושום דבר לא קרה, החליטה שיש לעשות משהו על מנת לצאת לחופשי. היא פנתה לשלטונות בית-הסוהר והתאוננה על מחושים בעיניים. כאשר תלונתה חזרה ונשנתה, הוחלט לשלוח אותה לרופא מומחה ובאחד הימים היא הועברה לירושלים לבדיקה אצל ד"ר טיכו, שהיה רופא עיניים ידוע. בהשפעת קשרים שהפעיל אביה של לאה, אִבחן ד"ר טיכו בעיה שהצריכה טיפול שאינו ניתן לביצוע בבית-הסוהר. לימים הגיעה לבית-הסוהר ועדה מיוחדת מטעם השלטונות, שתפקידה היה לעבור על כל התיקים ולבדוק את מצב העצירות. לאה הוזמנה להופיע בפני הוועדה, אולם "לרוע מזלה", היו עיניה צלולות באותו יום. היא סיפרה לחברותיה כי אם תופיע בצורה זו, אין לה כל סיכוי להשתחרר בגלל "מקרה עין". לאחר דיון פנימי, נשפה אֶמה גרמנט לתוך עיניה של לאה עשן סיגריות ולאה שפשפה את העיניים עד שבקושי יכלה לראות. עיניה האדומות עשו רושם רב על חברי הוועדה וכעבור מספר חודשים אכן שוחררה מבית-הסוהר.
לאחר שחרורה, חויבה לאה להתייצב פעמיים ביום בתחנת המשטרה וכן להישאר בביתה משקיעת החמה ועד לזריחתה. היא חזרה לפעילות בארגון, אולם בגלל המגבלות שהוטלו עליה, היא צורפה לשירות הידיעות ("הדלק") והיתה עסוקה רק בשעות היום. תפקידה היה לקיים קשר עם אישים שונים שעזרו לארגון תוך ניצול מעמדם המיוחד.
השמחה בבית אשכנזי לא ארכה זמן רב, וכחצי שנה לאחר שחרורה של לאה נאסרה אחותה הצעירה צפורה ("נועה"). צפורה שיף היתה הקשרית של רענן (שבאותה עת שימש מפקד החת"ם - חיל תעמולה מהפכני), ובין השאר עסקה בארגון ועדת קבלה למתגייסים החדשים. ערב אחד, בשעה שהובילו את אחת המגויסות החדשות לוועדת הקבלה בשדה בסביבות בית-הכרם, הופיעו לפתע שוטרים. רענן פקד על כולם לעזוב מיד את המקום, וכאשר צפורה רצה, התברר לה כי בבהילות שנוצרה, איבדה את תיק היד שלה ובו כתובתה וכן שמות של מועמדים להתקבל לארגון. התיק נפל בידי המשטרה, וכעבור זמן קצר הופיעו שוטרים בביתה של צפורה ועצרוה. שנתיים ימים היתה צפורה בבית המעצר; תחילה בבית-לחם ומאוחר יותר במחנה המעצר בעתלית. היא שוחררה עם צאת הבריטים את הארץ.
ציפורה לבית פרל נולדה בצפת בשנת 1925. בגיל צעיר הצטרפה לבית"ר ומשם קצרה היתה הדרך לאצ"ל. לאחר שסיימה את בית-הספר היסודי, עברה לתל-אביב שם למדה בגימנסיה הרצליה. לאחר הכרזת "המרד" (בפברואר 1944) צורפה לח"ק תל-אביב והשתתפה בפעולות רבות נגד השלטון הבריטי. ציפורה נשלחה לקורס סגנים שנערך בשוני, והיתה הבת היחידה בקרב קבוצה של בנים שהגיעו מחיפה.
אחת הפעולות של הארגון היתה אמורה להתקיים בירושלים ביוני 1944, אולם לפני שהבחורים יצאו לדרך, נודע לאליהו לנקין (מפקד מחוז ירושלים) ששוטרים בריטים מסתובבים בשכונת נחלת-שבעה ליד מחסן הנשק שהיה מיועד לפעולה. לנקין החליט לבדוק את העניין ולשם כך קרא לאחת הבנות, ציפורה פרל-פאגלין ("יעל"), והציג אותה בפני אחד המפקדים הצעירים, עמיחי פאגלין ("גידי"). הוא הורה להם להעמיד פני זוג נאהבים ותוך כדי כך לסייר ולבדוק את השטח. על המשימה מספר אליהו לנקין:
איני יודע אם יש לכם ניסיון בתפקיד זה; אתה תחבק את כתפיה ואת תשימי את ידייך על מותניו. כשתגיעו לקרבת המחסן, תעצרו ותתחילו להתנשק, ותקפידו על-כך שהשוטר יראה אתכם במעשיכם. אחר-כך שבו באיזה מקום, ותוך כדי חיבוקים ונשיקות, בדקו את מספר השוטרים ואת מיקומם. זכרו כי עליכם להקפיד ולהתנהג באופן טבעי כדי שלא לעורר שום חשד...
בסופו של דבר נדחתה הפעולה, אולם כעבור שלוש שנים נישאה ציפורה פרל לעמיחי פאגלין, קצין המבצעים של האצ"ל.
עם התגברות ה"סזון", נעצרו רוב מפקדי הארגון בצפת, ביניהם גם שני אחיה של ציפורה: שמואל ודניאל פרל. ציפורה, שהיתה באותה עת פעילה בח"ק תל-אביב, נקראה לארגן מחדש את הסניף בצפת, שם פגשה את חברתה שרה לבני והשתיים החלו בגיוס צעירים לארגון ובשיקום הסניף. היה זה הסניף הראשון של האצ"ל שבראשו עמדה אישה. בתום המשימה חזרה ציפורה לתל-אביב והמשיכה שם את פעילותה במסגרת הח"ק. בין היתר השתתפה, יחד עם חוה עמרמי, בניסיון לחטוף קצינים בריטים. היה זה לאחר שהבריטים העלו לגרדום, ביום 16 באפריל 1947, ארבעה מלוחמי האצ"ל: מרדכי אלקחי, דב גרונר, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני. במפקדת האצ"ל הוחלט לתלות בתגובה קצינים בריטים ובכך להביא להפסקת הגרדומים. הבנות, שהתלוו למספר בחורים, הסתובבו שעה ארוכה ברחוב הירקון בתל-אביב אולם העלו חרס בידם מאחר והבריטים נזהרו שלא להסתובב במדים ברחובות העיר.
פתאום הופיעה חוה בריצה ואמרה: "ישנו בריטי אחד על-יד הבר במלון פארק מעשן פייפ. אי אפשר לטעות, זה בריטי ממש". ניגשנו אל נחום סלונים להודיע לו. נחום ואהרון נכנסו ראשונים לבית-המלון ודב כהן ("שמשון") נכנס אחריהם. ציפורה פאגלין, חוה עמרמי ואני עמדנו ליד החלון והסתכלנו מבחוץ על הנעשה במפנים. 10
לבסוף מצאו הבחורים חייל בריטי לבוש בגדים אזרחיים, ובאיומי אקדח הכניסו אותו למכונית. הבריטי הועבר לאחד הפרדסים בקצה רחוב גורדון ושם אמורים היו לתלות אותו על אחד העצים. אלא שיעקב עמרמי (ששימש מפקד המודיעין של הארגון, "הדלק") החליט לחקור אותו תחילה וגילה ששמו היה ג'ק וילקינסון. לדבריו הגיע ממצרים ורצה לטייל בארץ הואיל והוא יהודי המשרת בצבא הבריטי. על המשך החקירה מספר יעקב עמרמי: 11
עמרמי: אם אתה יהודי, איך אתה מסביר את שמך שמצלצל כאנגלי?
ג'ק: שמי האמיתי הוא יעקב ולדמן, אלא ששיניתי אותו, וליתר דיוק אבא שלי שינה את שמי.
"האם אתה מדבר אידיש?"
"לא".
"היש לך דרכון"?
"לא".
"שמשון" הפציר בעמרמי לגמור את החקירה ולאפשר לו להוציא את בתלייה אל הפועל. כאשר תרגם עמרמי את דברי "שמשון" לאנגלית, החוויר הבריטי כסיד ואמר: "אני זוכר שלפני 30 שנה, כשהייתי ילד, אמרתי משהו בעברית לאחר מות אבי". פתאום התחיל לומר תפילת "קדיש" מתחילתה ועד סופה ועוד הוסיף פסוקים מתפילת "אדון עולם". לאחר הדברים האלה התנצל עמרמי בפני החטוף והוא הוחזר לבית-המלון.
שרה לבית רוזנברג נולדה בוורשה, פולין. בשנת 1925, בהיותה בת שלוש, עלתה משפחתה ארצה והשתקעה בחיפה. באותה שנה עוד לא היה לחיפה נמל מים עמוקים והמעבר מן האנייה אל החוף נעשה באמצעות סירות. בגיל צעיר היתה שרה חברה ב"מכבי הצעיר", ויחד עם קבוצתה הצטרפה לשורות ההגנה.
בשנת 1938, והיא בת 16, הושפעה מאוד ממשפטו של שלמה בן-יוסף ומן ההפגנות שנערכו ביום שעלה לגרדום, והחליטה להצטרף לבית"ר. לאחר תקופה קצרה היתה גם לחברת האצ"ל. תפקידה הראשון היה ליצור קשר עם ערבי תושב עכו, שהיה מעביר בחשאי מכתבים לאסירי האצ"ל. מאוחר יותר נתפסו, כאמור, 38 חברי האצ"ל שהשתתפו בקורס מפקדים במשמר הירדן. הם נשפטו לתקופות מאסר שונות והועברו למחנה המעצר במזרע. כאשר נשלח אליהם ד"ר אלסנר, רופא שיניים מחיפה, הצטרפה אליו שרה כעוזרת וכך נכנסה למחנה ויצרה קשר עם האסירים. הנסיעות למזרע נערכו בשבת, ומונית היתה באה לביתה כדי להסיעה למחנה. האב, יהודי דתי בעל השקפה לאומית, קרא באחד הימים לבִתו ואמר לה: "אני מבין שאת חייבת לנסוע בשבת, אולם זכרי שאנשים רואים ומתחילים לדבר. על-כן אני מבקש ממך לומר לנהג שיאסוף אותך באחד הרחובות הסמוכים".
בתקופה הסזון נודע לשרה שהבולשת עלתה על עקבותיה, ולכן החליטה לעזוב את חיפה ועברה לצפת, שם עבדה כגננת בבית-הספר אליאנס. בצפת פגשה את ציפורה פרל, שכאמור נשלחה כדי לשקם את הסניף המקומי ויחד החלו בגיוס צעירים לשורות האצ"ל. על כך מספרת שרה: 13
את ועדת הקבלה נהגנו לערוך במחסן של מלון הרצליה (שהיה שייך למשפחת פרל). אנו ישבנו מאחורי מסך וניהלנו דו שיח עם המועמדים להצטרף לשורות האצ"ל. לפתע אומר לנו אחד הצעירים: "מדוע אתן מתחבאות מאחורי הוילון, הרי אנו מכירים אתכן". ואכן, באותם ימים היתה צפת מקום קטן וכל אחד הכיר את כל אחד.
בין המצטרפות לארגון היתה גם יהודית הלר-פלד וזאת למרות גילה הצעיר. תחילה הועסקה יהודית בהדבקת כרוזים ומאורח יותר, בתקופת המצור על צפת, לקחה חלק פעיל בקרבות הקשים. בעדותה היא מספרת, בין היתר:
אני זוכרת איך נתקלנו ברחוב האר"י, לא רחוק מביתי, בילדה ערביה כבת שש שהיתה מפוחדת ובוכייה ולא ידעה להסביר איך הגיעה לשם ומה מעשיה. אנו הרגענו אותה והצלחנו להוציא ממנה לאן היא צריכה להגיע, אחזנו בידה וליווינו אותה עד אחרי מלון מרכזי ועמדנו וצפינו בה עד שעברה בביטחון אל בני עמה. לא עלה בדעתנו שאפשר אחרת...
לאחר שהות של שנתיים בצפת, עברה שרה לתל-אביב, שם צורפה לח"ק. בין הבחורים שהכירה היה גם מיכאל (מייק) אשבל. מיכאל נולד בווילנה, היה חבר בבית"ר ולאחר מכן הצטרף לאצ"ל ואף עבר קורס "סגנים". עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה נמלט לרוסיה, שם הצטרף לצבא פולין החופשית (צבא אנדרס) והגיע לעיראק. לאחר שערק מהצבא הפולני, עלה ארצה ומצא את דרכו לשורות האצ"ל. מיכאל אשבל אהב לשיר, ובאחד המפגשים ביקשו ממנו לשיר לשרה את השיר שכולם אהבו. היה זה שיר ביידיש "אויף דה קנונען", אותו נהגו לשיר הפרטיזנים היהודים. שרה התרגשה מן השיר ואמרה למייק: "עליך לתרגם את השיר לעברית, מאחר ורוב רובם של החברים אינם מבינים אידיש".
בהתקפה על מחנה הצבא הבריטי בצריפין (ראה להלן) נתפס "מייק", יחד עם חברו יוסף שמחון, והשניים נידונו לתלייה. בתא הנידונים למוות עיבד מייק לעברית את "אויף די קנונן", ששמו הפך ל"עלי בריקדות" ובו מסופר על "שרה הקטנה"14. מי היא אותה "שרה הקטנה"? מסתבר שבשעה שמייק אשבל הכיר את שרה לבני, כינוהּ חבריה "שרה הקטנה".
באותה תקופה שרה "יצאה קבוע" עם איתן לבני, קצין המבצעים של האצ"ל. באפריל 1946 הוא נעצר יחד עם 30 מחבריו, בשעה שחזרו מההתקפה על מיתקני הרכבת בדרום הארץ (ראה להלן), ונידון ל-15 שנות מאסר. זמן קצר לאחר מכן נעצרה שרה ונשלחה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם. שרה הוחזקה בבית-המעצר, "הוילה", אולם עקב תקרית עם אחת מפקחת בית-הסוהר, הובאה בפני בית-המשפט ונידונה לשישה חודשי מאסר.
במרס 1948 הצליחה שרה לברוח ממחנה המעצר בעתלית (ראה להלן).
איתן לבני שוחרר ב-4 במאי 1947 על-ידי חבריו בפריצת כלא עכו ומיד לאחר מכן נשלח לאירופה. ב-15 במאי 1948 נחת מטוסו של איתן בתל-אביב ומשדה התעופה נסע ישירות אל הוריו.
צילה עמידרור לבית הלר נולדה בפולין ובשנת 1921, בהיותה בת חמש, עלתה משפחתה ארצה. בגיל 15 הצטרפה לבית"ר ופעלה בצריף רעוע ודולף ששכן ברחוב המלך ג'ורג', במקום בו מתנשא היום "בית ז'בוטינסקי" על כל קומותיו. לאחר שעברה קורס עזרה ראשונה, מונתה להיות מפקדת בבית"ר הצעירה. בגלל חשיבות התפקיד, שוחררה צילה משירות בפלוגות העבודה של בית"ר. בגיל צעיר התייתמה מאביה, ולאחר סיום בית-הספר היסודי נאלצה לצאת לעבודה כדי לעזור בפרנסת המשפחה (את בחינות הבגרות עשתה לאחר קום המדינה, כשכבר היתה סבתא). מקום עבודתה הראשון היה בבית-החרושת לשיניים "בלום" ולאחר מכן עבדה כפקידה בהסתדרות העובדים הלאומית.
בשנת 1935, והיא בת 19, התגייסה צילה לאצ"ל. כעבור שנה נישאה לאריה טפליצקי, ובשנת 1937 נולד לזוג הצעיר בנם הבכור, בנימין. צילה לקחה חופשת לידה וחזרה לפעילות מלאה רק בשנת 1940. לאחר פרוץ מלחמת-העולם השנייה, התגייס אריה לצבא הבריטי. הוא נשלח ליוון, שם נפל בשבי הגרמני ושוחרר בשנת 1945, לאחר תום מלחמת-העולם השנייה.
הידיעה על מותו של דוד רזיאל בעיראק (במאי 1941) הגיעה אל צילה שעה שהשתתפה בקורס מפקדים בשוני. מות המפקד היכה את כולם בתדהמה ובמיוחד את צילה שהכירה מקרוב את משפחת רזיאל (אבי המשפחה נהג לכנותה "הבת שלי").
כאמור, נעצרה צילה בדצמבר 1941 בעקבות חטיפתו של פייבוש ויידנפלד. תחילה נלקחה לבית-הסוהר ביפו וכעבור מספר ימים הועברה לבית-לחם. מיד עם כניסתה לבית-הסוהר בבית-לחם, קיבלה צילה "טיפול" משתי סוהרות:4
הסוהרת פורקת מעליך את כל חפציך. שעון - אסור; סיגריות - אסורות; גפרורים - אסורים; אפילו נייר ועיפרון אסורים בהחזקה, זה אמנם ניתן לעיתים אולם רק כאשר רצונם בכך. עדיים - להוריד; ראי - אסור, לשם מה דרוש לך ראי, כדי שתוכלי להיווכח כיצד את הולכת ומזדקנת בין כותלי הכלא?
כשהגיעה צילה לבית-הסוהר בבית-לחם היא מצאה שם את רות נבו, שנעצרה בשנית מסיבות בלתי ברורות (כזכור, נעצרה רות לראשונה בדצמבר 1939 כשהשתתפה בקורס "סגנים" במשמר הירדן שבסיומו נעצרו 38 משתתפי הקורס). תחילה היתה צילה האם היחידה בכלא, עד שהגיעה לשם טובה סבוראי, שנעצרה לאחר שאברהם שטרן ("יאיר") נרצח בדירתה ב-12 בפברואר 1942. כעבור שנתיים הגיעו לבית-הסוהר שתי אימהות נוספות: אֶמָה גרמנט ואסתר רזיאל-נאור.
ביקור הילדים הקטנים בבית-הסוהר היווה בעיה קשה במיוחד. כיצד אפשר היה להסביר לילד בן חמש מדוע אימא נמצאת בבית-הסוהר ומדוע אינה יכולה לחזור הביתה? אכן, צילה התלבטה רבות עד אשר החליטה לבקש מאימהּ להביא את בנימין הקטן לביקור בבית-הסוהר.5
בקושי רב עצרתי בעד מעיין הדמעות שגאה והציף את לבי והחניק את גרוני. חזקני ואמצני אלי שבשמים, דובבו שפתי, לבל אבהיל את הילד בבכי...
סיפרתי לו שאני אמצא כאן זמן מה ובקרוב אחזור להיות עמו כל הזמן, כל הזמן...
אחר כך נודע לי מדברי אמי, סבתו, שהוא האזין בשקידה לשיחות ושאל אותה שאלות שונות, שלא פעם הביאו את אמי במבוכה.
מקרה לא נעים קרה כאשר השוטרות ערכו אצלו חיפוש. ביקשתים לא לעשות זאת, והצעתי שאני אערוך אצלו את החיפוש בנוכחותן.
בביקור הזה הביא קופסת שוקולד והגישה לי, ומה נדהם כאשר השוטרת לקחה את השוקולד מידו. מוחו הקט לא תפס כי השוקולד נלקח לשם בדיקה. הוא ראה בכך גזלה פשוטה של המתנה היקרה והמתוקה אשר הביא לאמו. במוסד בו נתחנך היה השוקולד מצרך נדיר מאוד - ויתורו על השוקולד היה בו משום קורבן על מזבח אהבתו לאמו. והנה מנסה אישה זרה לגזול את המתנה היקרה שהביא לאימו. הוא התנגד לכך ובכה, ובקושי הצלחתי להרגיעו.
כאשר שאלתיו איך באה אליו הקופסה, סיפר לי כי כאשר נסע במכונית שוחחה סבתא עם דוד אחד. הלה ירד בירושלים, קנה את השוקולד וביקש ממנו למסור אותו לאמו. אמי סיפרה לי אחר-כך כי בנוסעם באוטובוס, התפתחה שיחה בינה לבין אחד הנוסעים. כאשר אימא סיפרה לו לאן מועדות פניה, הוא קנה את הבונבוניירה וביקש למסור אותה לי.
כל יום רביעי, אחת לחודש, היתה רשאית כל עצורה לקבל ביקור. את הרשיון לביקור ניתן היה לקבל במשרדי הבולשת בירושלים. ההורים הזקנים נאלצו לנסוע באוטובוס ערבי לבית-לחם, להמתין ליד השער, לעיתים במשך שעות, ואחר כך להיכנס לביקור שנמשך 10 דקות בסך הכול. הכניסה היתה מותרת רק לאדם אחד, ולא פעם קרה שהאב והאם באו ביחד, אולם רק אחד מהם הורשה להיכנס, בעוד השני נאלץ להישאר בחוץ.
שלום נולד בתרפ"ו (1926) בתימן.
עלה לארץ ישראל ב-1932.
בהיותו בן 13 הצטרף לתנועת הנוער בית"ר.
ב-1943 התגייס לשורות האצ"ל.
עבר קורס מפקדים ב"שוני" והועלה לדרגת סגן.
השתתף בפעולות חבלה בעמודי הטלגרף של הבריטים לאורך הכביש חדרה-בנימינה.
השתתף בפעולת החרמת הכסף מרכבת התשלומים הבריטית ליד קיבוץ גן שמואל.
בספטמבר 1946 השתתף בפיצוץ רכבת הנפט ליד קיבוץ גן שמואל.
בדצמבר 1946 השתתף בפעולה לחטיפת קצין בריטי.
ב-16 למרץ 1947 השתתף בפיצוץ מועדון הקצינים ו"הנאפי" של הצבא הבריטי בחדרה
שהושמדו כליל.
השתתף בהתקפות על מחנות צבאיים בריטיים באזור חדרה והועלה לדרגת סמל ומפקד סניף
חדרה של האצ"ל. במקביל המשיך לשרת בשורות בית"ר ושימש כמפקד המעוז בחדרה עד
למאסרו ב-1947.
נידון למאסר עולם על השתתפותו בפעולת החבלה במסילת הברזל. ניצל מעונש מות רק לאחר
שתעודת הלידה שלו זויפה לגיל צעיר מגיל 18.
הוברח ממחנה עתלית באפריל 1948 וחזר לחזית הלחימה. השתתף בפעולת רכבת הנשק בפרדס חנה.
על פעולת בלימת האגף הדרומי הופקד בנימין קפלן מבורחי כלא עכו.
ב-29.4.48 השתתף כמפקד מחלקה בכיבוש יפו עד כניעתה.
שלום נשוי לבת שבע ולהם 3 ילדים ו-6 נכדים.
שלום מתגורר כיום בחדרה.
יוסף בטיש הלוי נולד בעיר חאלב שבסוריה ביום כ"ז באלול תרפ"ט (25 באוקטובר 1929). ב-1935, בהיותו כבן שש, עלה יוסף לארץ. כעשור שנים אחר כך הצטרף לאצ"ל ומילא תפקידים רבים, בהם הדבקת כרוזים, אבטחה והסברה. אחר כך מונה כמפקד יחידה שתפקידה היה לגייס תרומות לאצ"ל מבעלי יכולת.
יום אחד קבע להיפגש עם בעל עסק שהיה כנראה ממתנגדיו החריפים של האצ"ל. בעל העסק הודיע לאנשי ה"הגנה" על הפגישה, ואלו תפסו את יוסף, היכו אותו ואיימו להסגירו לבולשת הבריטית, אם ימשיך בפעילותו באצ"ל. יוסף דיווח על כך למפקדו, וזה יעץ לו לעזוב את תל אביב ולעבור לירושלים. יוסף עשה כדבריו.
מתחילת 1946 עד פרוץ מלחמת העצמאות פיקד יוסף על קבוצת לוחמים בירושלים. עם תחילת ההתפרעות הערבית בעקבות החלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל, נכנס לעיר העתיקה בירושלים לתגבור יחידת האצ"ל במקום שמפקדה היה איסר נתנזון, שכינויו היה "גדעון". לאחר שה"ירדנים" כבשו את העיר העתיקה, נשבו יוסף וחבריו ליחידה עם רבים אחרים, והועברו למחנה שבויים בעבר הירדן, שם שהו כעשרה חודשים, עד לחתימת הסכם לחילופי שבויים.
מיד עם שחרורו מהשבי גויס יוסף לצה"ל. ב-1952 עבר קורס קצינים בבה"ד 1 ושימש כמפקד יחידת חי"ר בצה"ל.
לאחר שהשתחרר מהצבא עבד כתברואן מוסמך בעיריית תל-אביב-יפו עד צאתו לגמלאות. יוסף לא עסק בנושאים פוליטיים , אך עם ייסוד תנועת החרות נרשם כחבר בה ובמשך כל השנים התמיד בחברותו בה.
יוסף נשוי לשמחה, ולהם שלושה ילדים ותשעה נכדים. הוא מתגורר ביפו.
יאיר אסיסקוביץ נולד בפתח-תקוה ביום ב' במנחם אב תרצ"ב (21 באוגוסט 1932). הוא נין לר' אליעזר בן-עזר (ראב), ממייסדי המושבה, ונכד ליעקב אסיסקוביץ , מחדש היישוב היהודי בעזה. אביו, שלום, נולד בעזה.
בהיותו כבן 14 שנים גוייס יאיר לאצ"ל על ידי טובה גלס-ציפורי. הוא קיבל הדרכה כללית ועבר אימוני נשק, קשר ומורס, ותחת פיקודו של יוסף גרינברג, הדביקו יאיר וחבריו כרוזים בכל רחבי אם-המושבות. כן שימש מדי פעם קריין של "קול ציון הלוחמת", תחנת השידור של האצ"ל בפתח תקוה, שהייתה ממוקמת מעל "בית הדר", ברחוב חובבי ציון פינת מוהליבר.
בסוף 1946 נחטף יאיר על ידי שני מפקדים מארגון ה"הגנה" ונדרש תוך כדי עינויים פיזיים לספק מידע אודות אחיו וחבריו. יאיר עמד בעינויים ולא מסר כל מידע, ולבסוף השליכוהו חוטפיו פצוע באחד הרחובות.
עם פרוץ פעולות האיבה של הערבים בעקבות החלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל, ליווה יאיר שיירות אספקה לירושלים, ואחר כך סייע לאספקת המזון ללוחמי האצ"ל בעת המבצע לכיבוש יפו.
בצה"ל שירת יאיר כראש מחלקת נפגעים, ובאחריותו הישירה היה עניין הפצועים אנושות. הוא כתב נהלים בנושא פינוי נפגעים, הקמת בתי חולים שדה, ביקורי משפחה וכו'. כן סייע לחיים לסקוב בהקמת בתי הספר הצה"ליים. עד מלחמת לבנון הראשונה(כולל) השתתף יאיר בכל מערכות ישראל.
לאחר שחרורו מהשירות הצבאי עסק יאיר בפיתוח האבוקדו וההדרים בארץ. הוא ניהל כמה בתי אריזה לאבוקדו ולהדרים, וייצא תוצרים אלה לחו"ל. אחר כך ניהל מטעם רשת מרכולי "שופרסל" בית ספר להכשרת מנהלי סניפים, סגני מנהלים וכן מנהלי מחלקות ברשת.
זה עשרות רבות של שנים שיאיר מרצה בהתנדבות על המחתרות ומורשתן ועל המושבות הראשונות בארץ-ישראל לפני תלמידי בתי-ספר, חניכי קורסים לקצינים, חברי ארגוני מתנדבים, וחברים במרכזים קהילתיים ברחבי הארץ.
יאיר שימש כיושב ראש בני האצ"ל בפתח תקוה, וכן היה מפקד מעו"ז פתח-תקוה של בית"ר. בשנות השישים של המאה הקודמת היה ממקימי סיעת "תכלת לבן" בהסתדרות העובדים.
הוא חבר הנהלת ברית חיילי האצ"ל ויו"ר ועד ברית חיילי האצ"ל בפתח-תקוה וכן יו"ר העמותה להנצחת מורשת האצ"ל בפתח-תקוה. בניצוחו נעשית פעולה רבה באם המושבות להנצחת מורשת האצ"ל, מפקדיו ולוחמיו.
יאיר הוא יקיר העיר פתח תקוה, בעל תואר "יצואן מצטיין" מטעם ממשלת ישראל, וארגון ה"ליונס" בחר אותו כ"איש השנה" לשנת 2007.
יאיר נשוי לאסתר (לבית כץ) ולהם ארבעה ילדים ושלושה-עשר נכדים.
מסכת חייו מפורטת בספרו "המר והמתוק".
הוא ממשיך להתגורר בפתח תקווה.
חיים בורנשטיין נולד בשנת 1923 בטרנוגרוד, פולין, למשפחה חרדית המתייחסת למהר"ל מפראג. הוא עלה לארץ בשנת 1948 באונייה "אלטלנה".
בהיותו ילד קרא חיים את עיתון האצ"ל "די-טאט", ובהשפעת מאמריו הצטרף לבית"ר.
בערב ראש השנה ת"ש, לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, ראה חיים את הגרמנים נכנסים לעירו. הוא רץ לבית הכנסת והודיע זאת למתפללים. עדיין זוכר חיים את עצמו עומד מחוץ לבית הכנסת וצופה במתפללים הבורחים לכל עבר.
כשראה ברחוב את זוועות המלחמה, החל גם חיים עצמו במסע הבריחה. בן 15 - 16 היה, ודרך שדות ויערות נמלט, ישן תחת כיפת השמים, ולבסוף הגיע לעיר מזריץ', ושם שהה כשלוש שנים בגטו. כשראה שהגיע זמנו להישלח למשרפות, ברח ליערות, וחי שם כשנה וחצי. "אכלנו פירות יער שליקטנו", נזכר חיים.
גם כאשר נכנסו הרוסים לפולין פחדו חיים וחבריו לצאת ממקום מסתורם, מפני שהפולנים הרגו יהודים שיצאו מהיערות. לבסוף עברו לקרקוב, שם שהה חיים כחצי שנה והצטרף לתנועת בית"ר.
חיים וכשבעים חברים נוספים עברו לצ'כוסלובקיה, ולאחר כחודש עברו לאוסטריה תחילה לווינה, ואחר כך לזלפנדן. חברי ה"הגנה" ששהו שם הועברו לאיטליה, אך לא אנשי בית"ר, ולכן עם עוד ושלושה מחבריו התגנב חיים לרכבת משא שחצתה את הרי האלפים, ולאחר שלושה ימים הגיעו לאיטליה.
בוורונה, איטליה, השתתף חיים בקורסים של האצ"ל. אחר כך עבר לריבולי . בינתיים קמה מדינת ישראל, וחיים וחבריו רוכזו בצרפת והועלו על האונייה "אלטלנה".
"לא ידענו שיש נשק על האונייה" אומר חיים ומוסיף כי בדרך לארץ עצרה האונייה למשך יום אחד, ואחר כך המשיכה בהפלגתה. בהגיע האונייה לכפר ויתקין, נזכר חיים, "פתאום התחילו לירות". גם בהגיע האונייה לתל-אביב ירו על האונייה, גם בתותח. "אני קפצתי למים וניצלתי. חברים שלי נהרגו לידי" נזכר חיים.
אחר כך גוייס חיים עם עולי "אלטלנה" רבים לגדוד 12 בחטיבת "גולני" של צה"ל. "המפקדים לא רצו לקבל אותנו לצבא" נזכר חיים. עם אנשי "אלטלנה" אחרים היה חיים בין כובשי הכפר לוביה שבגליל התחתון.
עם שחרורו מצה"ל עבד חיים שנים רבות בענף האריגה, ואחר כך היה בעליו של מפעל לאריגה בתל- אביב. בשנות החמישים של המאה הקודמת היה גם זמר באופרה הישראלית של אדיס דה-פיליפ. כיום הוא גמלאי.
חיים נשוי ליהודית (לבית שוורץ), ולהם שני ילדים ושישה נכדים.
הם גרים בשכונת יד אליהו בתל אביב.
אפרים בן דור (בנדל) נולד בסלוטינה, צ'כיה, ביום 1 בדצמבר 1926.
ב-1935 עלה ארצה.
בין שאר פעילויותיו באצ"ל שימש אפרים קשרו של צבי הדסי בחיפה.
אחר כך עבר קורס מפקדים בשוני.
הוא נעצר ונכלא בלטרון.
אפרים נשוי ללאה (לבית מדוביי), ולהם שלושה ילדים ושמונה נכדים.
הם גרים בגבעתיים.
מיכאל בן-עמי מיכאל נולד בטשרנוביץ', רומניה, והעפיל לארץ ב-1944.
השתתף בפעולות רבות של האצ"ל, ובין אלה:-
בצה"ל שירת מיכאל כמפקד גדוד בחיל האוויר. הוא שירת בכל מלחמות ישראל עד מלחמת לבנון הראשונה.
אחר כך הקים עם שותפו, שרגא עליס, מפעל לייצור מכונות כביסה ותנורי בישול. כן עסק בייבוא מוצרי חשמל ביתיים וציוד תעשייתי למטבחים.
מיכאל בן עמי נפטר בינואר 2002.
היה בעלה של בלהה (לבית שטרנליב), אב לשנים סב לארבעה.
שמואל בג'איו נולד בירושלים ביום י"ב בחשוון תרצ"ב (23 באוקטובר 1931), למשפחה "ספרדית" ותיקה שחייתה דורות רבים בחברון. אחיו הגדולים - אחותו פנינה שכטר (ז"ל), אחיו יוסף ואחותו נצחיה פרל - היו כולם חברי האצ"ל.
בהיות שמואל כבן עשר שנים הצטרף לבית"ר בירושלים וכשלוש שנים אחר כך גייסוֹ מנחם ידיד לאצ"ל. שמואל עסק בהדבקה ובהפצה של כרוזי האצ"ל ברחובות ירושלים.
בתפילת הנעילה של יום הכיפורים תש"ז (1946), הגיעו שמואל וחבריו הבית"רים לכותל. נצחיה, אחות שמואל, הבריחה תחת חצאיתה שופר לכותל, ושמואל תקע בשופר זה את תקיעת הנעילה.
בעת מלחמת העצמאות נמנה שמואל עם חיילי הגדוד הירושלמי של האצ"ל. הוא היה ממאיישי העמדות בהר ציון.
אחר כך התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת גבעתי. ב-1954 נשלח לקורס קצינים בצה"ל, וסיימו בהצלחה. אחר כך שירת שמואל במילואים עד גיל 56. דרגתו הצבאית הייתה רב-סרן.
שמואל היה ממקימי המושב "בני-צפת" על חורבות משמר הירדן שבגליל העליון. כעבור זמן מה עזב את המושב וחזר לירושלים, ועבד בהדרכת עולים חדשים ממושבי הסביבה כמדריך חקלאי במשרד החקלאות.
ב-1962 הצטרף כחבר לקואופרטיב התעבורה הירושלמי "המקשר", ועם מיזוגו של זה עם "אגד" הפך לחבר בחברה זו, וחיש מהר נבחר כחבר הנהלתה הארצית. תפקידו האחרון ב"אגד" היה מנכ"ל נצב"א ("נכסי צאן ברזל אגד"). ב-1989 פרש לגמלאות ועזר לבנו להקים מפעל ביוטכנולוגי העוסק במוצרים למחקר בנושאי לב, מוח, סרטן ועוד. שמואל עצמו היה מעובדי מפעל זה עד 2002.
שמואל היה אדם תאב ידע. עוד בהיותו נהג למד בקורסים למורי דרך, למסיעי תיירים, למורי נהיגה וכן השתתף בקורסי ערב בכלכלה ובמינהל. ב-1980 נרשם לאוניברסיטה העברית בירושלים וקיבל תואר ראשון בגיאוגרפיה של האדם ובהיסטוריה של עם ישראל.
ב-1991 הקים בירושלים את "מקהלת הלדינו לב העיר", ואותה ניהל עד יומו האחרון. ממיטת חוליו עוד הספיק לארגן מופע, וזה נערך כחודש ימים לאחר מותו, והוקדש לזכרו.
שמואל נפטר בירושלים ביום י"א באדר תשס"ה (20 בפברואר 2005). השאיר אלמנה (אלישבע לבית כוגן), שלושה ילדים ושמונה נכדים.
משולם נולד בעדן ביום ט' באב תרפ"ג (1923). בהיותו כבן שלוש שנים עלה לארץ עם הוריו ("עלינו לארץ ברגל, ובדרך התנפלו עלינו שודדים", יודע משולם לספר).
ימים אחדים שהתה המשפחה בתל-אביב, ואחר כך עברה לנחליאל שליד חדרה, שבה חיה דודתו, אחות אביו, מרים אשתר. בהיותו כבן 14 הצטרף משולם לבית"ר נחליאל. מפקדו היה שלום פריד. בהיותו כבן 16 גייס אותו רפאל חממי לאצ"ל. תחילה עסק בהדבקת כרוזים ובשליחויות, אחר כך עבר קורסים בלוחמה בחדרה ובשוני, והוטל עליו "ללוות מרחוק", כשהוא חמוש בנשק, מדביקי כרוזים. "פעם נעצרו שני מדביקי כרוזים על-ידי שני נוטרים, חברי ה"הגנה". ניגשנו אליהם מייד, הצמדנו כלי נשק לגופם והזהרנו אותם לבלי געת במדביקים. האזהרה הועילה", נזכר משולם.
בשנת 1942 התגייס לצבא הבריטי ושירת בו במשך כארבע שנים. יחד איתו שירת באותה יחידה גם עולה הגרדום מאיר פיינשטיין (ז"ל). עם שחרורו חזר משולם לפעילות באצ"ל, ובין השאר השתתף בפעולות רבות, ובין אלה:-
התקפה על מוסך מכוניות של הצבא הבריטי בלב חדרה ("לרוע המזל לא פעל הלהביור החדש שבו השתמשנו, והנזק היה קטן. אנחנו נמלטנו", נזכר משולם).
התקפה על בניין הנאפ"י (שירותי מזנון והסעדה לחיילים) הבריטי בלב חדרה.
ניסיון להניח מוקש במסילת הברזל חיפה - תל-אביב בסביבות גן-שמואל. כיוון שהבריטים הציבו מארב במקום, נעצרו שניים ממשתתפי הפעולה, שלום מסורי ואברהם מדר. משולם והחבר הרביעי הצליחו להימלט.
התקפה על מחנה אספקה בריטי ליד פרדס-חנה. על הפעולה פיקד דב כהן (שמשון) ז"ל.
התקפה על מחנה צבאי של חיילי הדיביזיה הבריטית המוטסת ("הכלניות") בחדרה. המתקיפים יצאו לפעולה זו מביתו של משולם בנחליאל. בפעולה זו נפצע משולם בעורפו. הוא הועבר לטיפול במרפאתו של ד"ר בנימין בקמן בנתניה. כמה ימים היה ללא הכרה, אך לבסוף החלים.
במלחמת העצמאות היה בכוח האצ"ל שכבש את הכפרים הערבים אום-א-שוף, בריקי, חובייזה, סברין, סינדיאנה שבשומרון. למחרת הכיבוש עלה עם כמה מחבריו למכונית משוריינת שהוחרמה מידי הבריטים. הם סיירו בשטח כדי ל"טהר" אותו מקיני ההתנגדות האחרונים. היה זה יום חם מאוד, הוא נזכר, והמים שבכליהם אזלו. כיוון שלא רצו לשתות ממימי הערבים, שמא הם מורעלים, נכנסו לקיבוץ דליה שבפאתי השטח שנכבש, וביקשו מים. השומר שבשער הקיבוץ עזב את משמרתו ונכנס לשטח הקיבוץ, ואחרי דקות אחדות חזר עם כד חלב של "תנובה" מלא במים צוננים. אלא ששני אנשים מהקיבוץ, שעמדו לא הרחק, מנעו מהשומר להגיש את המים. משולם זוכר כי הם נזפו בשומר ואמרו לו "אתה נותן מים לטרוריסטים האלה, לפשיסטים, לרוצחים?!" השומר, מוסיף משולם, שפך את המים לעיני חיילי האצ"ל, ואלה חזרו על עקבותיהם צמאים...
משולם היה בכפר ויתקין בעת שהגיעה לשם האונייה "אלטלנה". הוא זוכר כי בהגיע האונייה לחוף, קיבלוה אנשי כפר ויתקין בתשואות רמות. רק אחר כך החלו היריות. רבים נפגעו. משולם זוכר במיוחד כיצד אברהם עודד, חברו מנחליאל, קיבל צרור כדורים בצווארו. "פרץ ממנו זרם גדול של דם. שמתי גופיה על רובה והרמתי אותו, לאות כניעה. בקושי חילצנו את עודד. הוא נהרג", נזכר משולם.
לאחר פירוק האצ"ל התגייס משולם לצה"ל, ונטל חלק בכל מלחמות ישראל, עד מלחמת יום הכיפורים (כולל).
בשנת 1979 נפטרה רעייתו שמחה (ז"ל) לבית ציוני. לזוג חמישה ילדים, שישה נכדים ושלושה נינים.
משולם מתגורר בפרדסיה.
אברהם (אלברט) בכר נולד בתורכיה ביום י"א בניסן תרפ"ד (15 במארס 1924). בהיותו כבן 11 שנים עלה ארצה.
בשנת 1939 הצטרף לתנועת המכבי הצעיר בפתח-תקוה, ואחר זמן קצר מצא עצמו בקן בית"ר בעיר. בשנת 1940 הצטרף לאצ"ל בהמלצת אחיו יהודה (ז"ל) ממפקדי הי"ם של האצ"ל.
בין שאר פעולותיו השתתף אברהם בפעולת ההשתלטות על תחנת השידור הבריטית ברמאללה (ה-17 במאי 1944), שתכליתה הייתה להביא את דבר האצ"ל לעם היהודי ולעולם כולו.
בעת העוצר הגדול בפתח תקוה בסוף אוגוסט שנת 1944 נעצר אברהם עם חברו יוסף שמאי בבית כנסת. אברהם ויוסף חזרו אותו בוקר מפעולת ניקוי נשק והטמנתו באזור החוף, וכשהוכרז העוצר נכנסו לבית-כנסת והעמידו פני מתפללים. אברהם נעצר ולאחר חקירות רבות נכלא בלטרון. אחר זמן מה שוחרר למעצר בית למשך שנה אחת.
בתקופת מעצר הבית המשיך אברהם את פעילותו באצ"ל. בין שאר הפעולות שבהן השתתף היו:-
ההתקפה במוצאי יום הכיפורים תש"ה (27 בספטמבר 1944) על משטרת קלקיליה.
ההשתלטות ב-6 באוקטובר 1944 על על מחסני הממשלה ברחוב נחלת-בנימין בתל-אביב והחרמת בדים בשווי של כמאה אלף לירות שטרלינג.
החרמת המשאית מלאת חומר הנפץ שעשתה את דרכה מעכו למחצבות מגדל-צדק (6 ביולי 1945).
אלא שבטרם הסתיימה שנת מעצר הבית נעצר שוב אברהם בלטרון, ואחר זמן הוטס משם למעצר בסמבל שבאריתריאה, ואחר כך בגילגיל שבקניה.
בעת מעצרו באפריקה עסק אברהם הרבה בספורט, בעיקר בכדורגל ובטניס. הוא היה שוער נבחרת הכדורגל של המחנה, שניצחה הרבה קבוצות ובהן את קבוצת הכדורגל הבריטית מהאזור. כן השתלם בתחומים שונים ובין השאר בניקוד עברי על-פי קורס "דקדוק הפה והאוזן" שהדריך העציר עוזי אורנן, לימים פרופיסור ללשון העברית באוניברסיטה העברית וחבר האקדמיה ללשון העברית. בעיקר התמחה אברהם בחפירת מנהרות. הוא השתתף בחפירת מנהרה שאורכה 35 מטר ועוד מנהרה שאורכה 74 מטר. 54 עצירים ברחו בשתי קבוצות ממנהרות אלה. בקבוצה הראשונה היו 24 בורחים ובשנייה, שבה השתתף אברהם, שלושים בורחים. אנשי הקבוצה השנייה לבשו מדי צבא בריטים והם הוסעו באוטובוס שנהגו היה אברהם ("הייתי היחידי שלבש מעיל עור. בשערי היה הרבה ברילנטין, והוצאתי מפי הרבה קללות עסיסיות באיטלקית", נזכר אברהם). כל הבורחים נתפסו.
מהגלות באפריקה הוחזר אברהם ארצה עם אחרוני הגולים ביום 12 ביולי 1948.
בחייו האזרחיים עסק אברהם בהוראת נהיגה עצמאית עד לפרישתו לגימלאות.
אברהם נשוי לאינס (לבית כהן), ולהם בת אחת, ארבעה נכדים ושלוש נינות.
אברהם ורעייתו גרים בחולון.
משה מעוז , בן ישראל, נולד בתל אביב ב-י"ד אדר תרצ"ה (19.3.1935)
בגיל 12 הצטרף לאצ"ל. השתתף באימוני שדה והדביק כרוזים בתל אביב.
שירת עד קום המדינה ולאחר מכן סיים תיכון.
התגייס לצה"ל ושירת ביחידה קרבית, שנים אחדות. הגיע לדרגת אל"מ.
פיתח קריירה אקדמאית ולימד בתחומים של לימודי מזרח תיכון ,אסלאם ועוד,באוניבסיטה העברית באוניברסיטת אוקספורד שם סיים את הדוקטוראט.
שימש כפרופסור ומרצה באוניברסיטה העברית בירושלים במשך כ-40 שנים. עד שיצא לגמלאות.
פרסם 20 ספרים ו-50 מאמרים בתחום המזרח תיכון.
שימש כיועץ לעינייני ערבים לראשי הממשלה ולשר הביטחון(עזר וייצמן ז"ל).
היה מעורב בפוליטיקה במסגרת הקמת מפלגת ד"ש ובמועצה לשלום ולביטחון.
הנטייה הפוליטית שלו משתייכת לשמאל המפה הפוליטית.
משה מעוז מתגורר כיום בירושלים.
יחיאל עבו נולד בטבריה ביום י"ג באייר תרפ"ז (17 במאי 1927).
בנעוריו היה חבר בית"ר בטבריה, ושם גייס אותו מנחם שיף (ז"ל) לאצ"ל. הפעולה הראשונה שהוטלה עליו הייתה להדביק בחוצות טבריה בפברואר 1944 את כרוז הכרזת המרד של האצ"ל "אל העם העברי בציון!". אחר כך עבר אימונים, מהם בתל-אביב ומהם במבצר שוני.
יחיאל עסק בעניינים שונים של האצ"ל בטבריה. באחת הפעמים כשדב כהן, הוא גונדר שמשון, תכנן התקפה על מיפקדה בריטית ששכנה במלון פיינגולד בטבריה, הוא ביקש ממנו לטפל בהכנת חומר הנפץ הדרוש להתקפה. אלא שהעניין לא צלח.
בסוף יולי נעצר על-ידי הבריטים עם מרדכי מנולה, חבר פלוגת בית"ר בראש-פינה, ונדון לשנתיים מאסר. הוא נכלא בכלא עכו, וכשהחלו התפרעויות הערבים בבתי הכלא המעורבים לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינה עברית בחלק משטחה של ארץ-ישראל, הועבר לכלא ירושלים, משם למחנה עתלית, ובאפריל 1948 שוחרר.
לאחר פרשת "אלטלנה" התגייס לצה"ל ושובץ בחטיבת "גולני". אחר כך למד חינוך גופני במכון וינגייט, ועד פרישתו לגימלאות בשנת 1965 שימש כמורה לחינוך גופני.
יחיאל שימש כמפקד מעו"ז בית"ר בטבריה מיום שחרורו מהשירות הסדיר בצה"ל ועד שנת 1954.
יחיאל נשוי להדסה לבית רוח ולהם ארבעה ילדים ותשעה נכדים.
בני הזוג גרים ברמת-גן.
אברהם עצור נולד בתל-אביב ביום 17 באוקטובר 1930.
בהיותו כבן 10 הצטרף לקן בית"ר שבמצודת-זאב בתל-אביב, וביותו בן 15 עבר שם קורס מפקדים של בית"ר בהדרכת יונה פרגר (ז"ל), ואחר כך קיבל קבוצה להדרכה.
בשנת 1946 הצטרף לאצ"ל בתל-אביב.
בחצר ביתו שבשכונת הים בתל-אביב היה בית כנסת ושם היה "סליק" של האצ"ל. אברהם השגיח עליו, ובדק ותיקן, על-פי הצורך, את הנשק שבו.
בשנת 1947 עבר אברהם קורס סגנים, ואחר כך מונה כמפקד יחידת נוער. הוא הדריך את חברי הקבוצה בשימוש בנשק ובתרגילי סדר, וחינך אותם ברוח ציונית-לאומית.
עם פרוץ ההתקוממות הערבית בעקבות החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל, אייש את עמדות האצ"ל בשכונת התקוה, וכן השתתף בכיבוש יפו ויהודיה ובקרבות ברמלה.
אחר כך גוייס לצה"ל ושימש מדריך בדרגת סמל בבסיס קליטה של חיל האוויר, אך לאחר פרשת "אלטלנה" הועבר לבסיס הקליטה והמיון הכללי של צה"ל בתל-השומר. יום אחד הגיע לבסיס הזה יצחק שדה. הוא חיפש חיילים היודעים מכונאות או מסגרות כדי להקים סדנא עבור חטיבה 8 של השריון, ובין החיילים שגייס לצורך זה היה אברהם. אברהם עבר למוסך תל-השומר, ובמשך השנים התמחה בטכנולוגיה של ההידראוליקה ובנה את בית המלאכה הגדול בצה"ל בנושא ההידראוליקה. תחת פיקודו היו כ-50 עובדים. תוך כדי עבודתו נפצע ונקבעה לו נכות תמידית בשיעור של 20%, ולפיכך בחר להמשיך את שירותו כאזרח עובד צה"ל. במשך 45 שנות שירותו, עד ליציאתו לגימלאות, היה שותף בפיתוח טנק המרכבה ובשיפור ושדרוג סוגי טנקים רבים אחרים, תוך כדי השתלמויות מתמידות בארץ וכן בצרפת, באנגליה ובארצות הברית.
אברהם נשוי לדבורה לבית פנחס ולהם ילד אחד ושלושה נכדים.
בני הזוג גרים בחולון.
שמעון קובי נולד בצפת ביום 26 באוקטובר 1934. הוא בן למשפחה החיה בעיר המקובלים זה 11 דורות.
בשנת 1944, בהיותו כבן 10, הצטרף לבית"ר בצפת. בשנת 1947 הכריזו הבריטים על תנועת בית"ר כעל תנועה בלתי חוקית. אותו זמן גוייס שמעון לאצ"ל. הוא עסק בהדבקת כרוזים ובהפצתם, ואחר כך השתתף גם בקרבות לשחרור צפת.
בשנת 1952 התגייס לצה"ל. ברשות שמעון מכתב מהנשיא יצחק בן-צבי המעלה אותו על נס בשל היותו חייל מצטיין. כחייל בשירות המילואים הוא השתתף אחר כך בכל מלחמות ישראל.
שמעון היה מבין מייסדי תנועת החירות והליכוד בצפת, ושימש כיו"ר סניף התנועות האלה בצפת. היה שנים רבות חבר מועצת עיריית צפת וגם כיהן כממלא ראש ראש עירייתה, והוא יקיר העיר צפת.
שמעון נשוי לנלי לבית מוריוסף ולהם ארבעה ילדים ואחד-עשר נכדים.
בני הזוג מתגוררים בצפת.
ירוחם ברוך נולד באדרנה שבתורכיה ביום 13 במארס 1931. בהיותו כבן שנה הועלה לארץ-ישראל.
ב- 1946הצטרף לאצ"ל. לאחר שעבר אימונים, החל מדביק כרוזים ומפיץ חומר תעמולה של המחתרת בתל אביב.
נטל חלק בקרבות לשחרור יפו, ולאחר מכן הועבר לבסיס בבאר-יעקב, ומשם השתתף בהתקפות על העיר רמלה.
בעת בואה של האונייה "אלטלנה" לחוף תל-אביב נסע במכונית עם עוד חברים אל חוף תל-אביב, אך בהתקרב המכונית אל בית-דגן, נורתה עליהם אש מכיוון בניין המשטרה. כשירדו מרחוב הירקון פינת פרישמן אל חוף הים, מקום עגינת האונייה, נזרק עליהם רימון יד, ושנים מאנשי הקבוצה נפצעו. אחר כך היה ירוחם חלק מכוח האבטחה שהופקד על תחנת השידור של האצ"ל בעת שמפקד האצ"ל מנחם בגין נשא משם את נאומו על פרשת "אלטלנה".
לאחר פירוק האצ"ל חוייל ירוחם לצה"ל, וב-1949 השתחרר משירותו הצבאי הסדיר.
כחייל מילואים השתתף במלחמות ישראל הגדולות שלאחר מכן, היינו במבצע קדש (1956), במלחמת ששת הימים (1967), ובמלחמת יום הכיפורים (1973). את שירות המילואים סיים בשנת 1984 בדרגת רס"ר.
עם הקמתה של תנועת החירות הצטרף אליה והיה מפעילי סניף שכונת פלורנטין, שבה גדל.
בשנות החמישים היה מתאגרף וכדורגלן בבית"ר תל אביב, ועם קבוצת האגרוף של בית"ר תל-אביב נסע לקפריסין לתחרות בין-לאומית באגרוף.
לאחר נישואיו עבר לגור ברמת גן והמשיך בה את פעילותו בסניף תנועת החירות. אחר כך עברו לעיר חולון.
ב-1961 החל לעבוד בחברת "אגד".
ב-1983 נבחר כחבר מועצת העיר חולון מטעם הליכוד.
כיום הוא גימלאי מ"אגד", וגר בחולון.
ירוחם נשוי ללאה (לבית ישראלי), ולהם ארבעה ילדים ועשרה נכדים.
דניאל נולד בתל-אביב ביום כ"ז באלול תרפ"ו (6 בספטמבר 1926), למשפחה שעלתה ארצה מתימן עוד בימי שלטון התורכים.
בנערותו הצטרף לתנועת הנוער התימני, ומשם עבר לתנועת בית"ר ולתנועת ברית החשמונאים. בשנת 1946 גויס לאצ"ל. הוא הושבע בבית הספר ביאליק שברחוב לוינסקי בתל אביב.
בתקופת שירותו באצ"ל השתתף באימוני נשק בשכונת התקוה והתמחה בטיפול בכלי נשק. בלילות היה מעביר כלי נשק ממקום למקום, לצורך אימון אנשי האצ"ל בהם. פעם כמעט נלכד כשברשותו אקדח,, ורק הודות לתושייתו לא עצרוהו הבריטים.
בין הפעולות הרבות שבהן השתתף : התקפת האצ"ל על שדה התעופה הבריטי בקסטינה והשמדת המטוסים שבו, שמירה (בחדר פנימי ליד נגרייה בשכונת שפירא שייצרה צעצועים) על הקצינים הבריטים שנחטפו ממלון "הירדן", בתגובה לפסק דין המוות שהוצא נגד אשבל ושמחון, ושחרור קצינים אלה (בתוך ארגזי עץ גדולים, בשדרות רוטשילד בתל-אביב).
לאחר פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים נשלח דניאל לפעילות הפצת כרוזים ביפו. בעת פעילות זו נדקר על ידי אספסוף ערבי ונמסר לידי הבריטים, כשכולו שותת דם. הבריטים לקחוהו לבית חולים ביפו ושם תפרו ללא הרדמה את פצעיו. חבריו באצ"ל, שידעו על מקומו, ניסו לשחררו, והבריטים קיבלו את הרושם כי בידיהם מפקד חשוב בארגון, ולפיכך העבירוהו בטנק מיוחד לבית הסוהר המרכזי בירושלים. בכל הדרך לשם היכוהו באכזריות. בבית החולים של בית הכלא קיבל דניאל טיפול רפואי. מימי שבתו בכלא ירושלים זוכר איתן במיוחד את השיעורים ששמע מפי איתן לבני ואת החוויה המיוחדת שבפגישה עם אבי האסירים הרב אריה לוין זצ"ל. מירושלים העבירו הבריטים את דניאל למחנה המעצר בלטרון, ומשם - לעתלית. רק ב-15 במאי 1948, לאחר שהבריטים עזבו את הארץ, שוחרר דניאל מכלאו.
דניאל חזר מייד לפעילותו באצ"ל, ועוד השתתף בפעולות בעיר יפו וכן נטל חלק בפעולות הקשורות באוניה "אלטלנה". ב-28 ביוני 1948 גוייס לצה"ל, ושובץ בגדוד 54 של חטיבת "גבעתי".
ב-9 באוקטובר 1948 נפצע קשה בראשו בקרב על חוליקאת, שבו נהרגו רוב חבריו, ואושפז בבית החולים בילינסון. לאחר שהתאושש מסדרת ניתוחים להשתלת פלטינות, הועבר לבית החולים "צהלון" ביפו, ויום אחד עזב את בית החולים במפתיע ובא לביתו. להפתעתו ראה את בני משפחתו יושבים שבעה על נפילת אחיו אמנון, שנהרג בקרב בנגבה.
כנכה צה"ל שובץ דניאל בעבודה במחלקה הווטרינרית של עיריית תל אביב-יפו,ושם עבד עד צאתו לגמלאות.
לדניאל עיטורים רבים מצה"ל.
הוא נשוי למתנה (לבית כוכבי), ולהם ארבעה ילדים ואחד-עשר נכדים.
נפתלי סילצקי נולד בפתח-תקוה ביום 1 ביולי 1918. מצד אמו רבקה הוא דור רביעי בארץ.
הוא גדל בתל-אביב ואת חינוכו קיבל תחילה ב"חדר", אחר כך בתלמוד התורה "שערי התורה". מכיתה ד' החל ללמוד בבית הספר "תחכמוני", ובין מוריו שם היה ר' מרדכי רזיאל, אביו של מפקד האצ"ל. אחר כך למד שנה בבית הספר הריאלי תחכמוני.
באותה עת היה תחילה חבר בתנועת הנוער "המחנות העולים", ואחר כך ב"צופי עדה", תנועת נוער שהצטרפה ל"בני-עקיבא".
בשנת 1932 הצטרף לבית"ר בעיר תל-אביב ולאחר זמן עבר קורס מפקדים ופיקד על יחידה.
אחר כך יצא לעבודה בפרדסי פתח-תקוה ונס-ציונה, ובאותה עת הצטרף לארגון עובדי הצה"ר ובית"ר, וכשנוסדה אחר כך הסתדרות העובדים הלאומית, היה נפתלי מבין מייסדיה.
בשנת 1933 נרשם ללימודי ערב בטכניון על-שם היינריך הרץ ששכן בתל-אביב, והמהנדסים אשש ושלגי, שלמדו אף הם במוסד זה, גייסוהו בשנת 1936 לאצ"ל.
כשפרצו מאורעות 1939-1936 אייש נפתלי עמדות אצ"ל על גבול יפו שהגנו על שכונות תל אביב.
לאחר סיום קורס מפקדים, קיבל נפתלי את פיקוד האצ"ל על המושבה מטולה. כן שירת בראש פינה, ביסוד המעלה ובמשמר-הירדן. הוא עסק בשמירה על מטעי הפרי ועל השדות של איכרי המושבות האלה, אך בעיקר עסק בהברחת עולים שהגיעו לארץ ישראל מלבנון ומסוריה בכל מיני דרכים, כגון במוניות ובתוך חביות מים ריקות.
באחת הפעמים הגיעה לארץ קבוצת יהודים מקורדיסטן. השעה הייתה סמוך לזריחה, ונפתלי חשש שאם יביא אותם לראש-פינה הם יתגלו. לכן רצה להחביאם בין עצי הפרי עד לשקיעת השמש. בינתיים גילו ערביי הכפר הסמוך ג'עוני את העולים האלה ורצו לתפוס אותם ולהסגירם לבריטים (אשר שילמו אז סך של -.5 לא"י על כל עולה שהוסגר). נפתלי גירש את הערבים האלה תוך נפנוף הרובה שברשותו, אך לפתע צץ קצין משטרה ערבי. גם עליו איים נפתלי עם הרובה שבידו, והקצין מצידו איים על נפתלי בעשר שנות מאסר בכלא. בין השנים פרצה תגרה, ונפתלי נחבל בפניו אך גם חבט בקצין באגרופו. לבסוף השתמט נפתלי איכשהו מהקצין, אלא שלמחרת חיפשו אחריו הבריטים בכל המושבה ראש-פינה. כל אותו זמן התחבא נפתלי מתחת לגג הרעפים של "בית הפקידות" במושבה. יום אחר כך ברח נפתלי מהגליל ושב לתל אביב.
נציבות בית"ר שלחה אותו לפלוגת הכותל בירושלים, שמפקדה אותה עת היה דוד ניב (ליניבסקי), ששנים רבות אחר כך חיבר את ששת הכרכים של"מערכות הארגון הצבאי הלאומי", ספר ההיסטוריה של האצ"ל.
לאחר מכן חזר נפתלי לתל אביב וסייע בפעולות האצ"ל לשבירת ההבלגה. בין השאר השתתף בפעולת ירי נגד אוטובוס ערבי שנהג לנסוע בפרברי תל אביב. כן הופקדו באחריותו כמה מצבורי נשק.
אחר כך נשלח נפתלי לקורס מפקדים מרכזי של האצ"ל שנערך בקלמניה במשך 28 ימים רצופים. מפקד הקורס היה שלמה פוזנר, ובין המרצים בו היו דוד רזיאל, אהרון חייכמן וחנוך סטרליץ. עם גמר הקורס מונה למפקד גונדה בפלוגת הנוער של האצ"ל בתל-אביב, שעסקה בין השאר בהדבקת כרוזים ובהפצתם, בסיורים, בעיכובים וכן בפעולות הדרכה.
בעת הפילוג באצ"ל והקמת לח"י נשאר נפתלי נאמן לאצ"ל. מצבורי הנשק, שרק הוא ידע את מקום מחבואם, הועברו בשלמותם לאצ"ל.
לאחר הכרזת המרד ע"י מנחם בגין, הוטלו על נפתלי שליחויות, העברת ידיעות ופעולות גיוס אנשים לארגון.
ערב צאת הבריטים מן הארץ השתתף נפתלי בקורס מזורז בלוחמה בנשק שנערך בבני-ברק, ואחר כך סייע בגיוס כספים ל"קרן הברזל" של האצ"ל. כן שימש כמפקד במחנה האצ"ל לטרום מגוייסים שהיה בנחלת יצחק. אחר כך נטל חלק בכיבוש יפו ובקרבות על רמלה.
בבוקר שאחרי אירועי "אלטלנה" היה נפתלי בבית הספר "אליאנס". הוא זוכר כי בבניין היו כמה עשרות מפקדים וכמות של נשק, וכי המבוכה והזעם בקרבם היו גדולים. בקומה השנייה של הבניין נמצא גם מפקד האצ"ל מנחם בגין. בקרב הנמצאים הועלה החשש כי אנשי ה"הגנה" יבואו לאסור אותו ואולי אף להורגו. אחד המפקדים לקח על עצמו את הפיקוד, קבע עמדות מסביב לבניין וחסם את רחוב יהודה הלוי ואת קטע מסילת הברזל המקביל לו. באמצע רחוב יהודה הלוי הציב עמדה עם פיאט חודר שריון. בשעות הצהריים אכן הגיעו למקום שני משוריינים של ה"הגנה". דרכם נחסמה, והם רצו לפרוץ בכוח. או-אז דרכו אנשי האצ"ל את הפיאט לעיניהם. אנשי ה"הגנה" שוחחו באלחוט עם מי ששוחחו, ושבו על עקבותיהם...
נפתלי זוכר כי בערב אותו יום נקראו האנשים שבבניין לעלות לגג. שם נערך מסדר, ומנחם בגין תיאר באוזני הנוכחים את כל מהלך העניינים הקשור ב"אלטלנה". אחר כך אמר כי על אף הכל מכיר האצ"ל בממשלת ישראל, וכי על יוצאיו להתגייס לצבא ולקבל ללא סייג את מרותו. אחר כך הכריז כי הקם תוקם תנועת החרות שתישא בגאון את רעיונות האצ"ל. אחרי שירת "תגר" התפזרו הנוכחים.
נפתלי הוא מראשוני המסדר על שם זאב ז'בוטינסקי, וכיהן שנים רבות כנגיד המסדר.
הוא נמנה עם מייסדי תנועת החרות, כיהן שנים רבות כחבר מרכז התנועה, והוא חבר מרכז הליכוד מאז ייסודו.
אליהו עובדיה נולד בירושלים ביום ט"ו באדר א' תרפ"ט (25 במארס 1929).
בדצמבר 1942 הוא גוייס לאצ"ל. בתחילה שירת בחת"ם. לאחר מכן עבר קורס סגנים ושימש כמקשר של מפקד המחוז עם מפקד המחוז של האצ"ל בתל-אביב, וכן כנַשָּק במחוז. פעם בעת שירושלים הייתה תחת עוצר, ארב אליהו לשיירה בריטית וזרק רימון-יד לתוך משאית עמוסת חיילים. בעת עוצר אחר בירושלים הוא טמן פצצה בערימת חצץ בצומת מרכזי בשכונת רוממה שבו היו מרוכזים חיילים בריטים.
כל אחיו ואחיותיו של אליהו היו אף הם חברי האצ"ל. רק האח הגדול, יוסף, עסק יום ולילה בלימוד התורה. לימים הוא יכהן כרב הראשי ה"ספרדי" לישראל ("הראשון לציון") וכמנהיג הרוחני של תנועת ש"ס. שמו: הרב עובדיה יוסף.
נעים, אחי אליהו, היה בעל חנות ממתקים, וזו, החנות, שימשה תחנת מסירה וקבלה של חומר מחתרתי. בין השאר היו מביאים לחנות זו את החומר שהיה על אליהו להעביר למיפקדת מחוז תל-אביב, ולוקחים ממנה את החומר שאליהו הביא עבור המיפקדה בירושלים. בעקבות הלשנה של ה"הגנה" פשטו הבריטים על החנות. רק אברהם (ז"ל), אחד מאחי אליהו, היה אותה עת בחנות. הבריטים עצרוהו, אך לא חיפשו בחנות. עם לכתם מיהר אליהו לחנות והוציא משם את כלי הנשק המעטים שהיו שם. עם זאת ידע כי הבריטים מחפשים אותו, ולפיכך יצא את ירושלים ומצא מסתור בפרדסים שבסביבות רמת-גן, גבעתיים ופתח-תקוה.
במלחמת העצמאות השתתף אליהו בכיבוש יהודיה, ואחר כך עלה לירושלים בשיירה האחרונה שעלתה לעיר לפני שנותק הקשר איתה בגין המצור שהטילו הערבים על העיר. כאן הועלה לדרגת "ראש קבוצה". אליהו השתתף כסגן מפקד הפעולה בכיבוש הכפר הערבי מלחה, ואחר כך אייש את עמדות האצ"ל בשכונת אבו-תור ובהר-ציון.
עם פירוק גדוד האצ"ל בירושלים חוייל לצה"ל. תחילה שימש כסמל מחלקה. אחר כך עבר קורס קצינים, קורס מפקדי פלוגות וכן קורס פו"ם (פיקוד ומטה), ועד שנת 1969 שירת בצבא הקבע בתפקידי פיקוד והדרכה בצנחנים. הוא השתחרר מצה"ל בדרגת סגן-אלוף.
אחר כך יצא בראש צוות מומחים בשליחות משרד הביטחון ומשרד החוץ לחוף השנהב, ושם עשה עד יולי 1973. בסוף 1973, כששוחרר משירותו במילואים לאחר מלחמת יום הכיפורים, החל לעבוד כמנהל יחידה בבנק ישראל, ובשנת 1994 פרש לגימלאות.
בשנת 1950 נשא אליהו לאישה את יהודית לבית ארואסטי (ראה עליה בנפרד), ולזוג ארבעה ילדים. הבן הבכור היה מפקד טייסת בחיל האוויר, והבת עדיין משרתת בחיל האוויר ודרגתה סגן אלוף. לאליהו וליהודית גם 17 נכדים ונינה אחת.
בני הזוג גרים בכפר ורבורג.
מלאכי סילצקי נולד בתל-אביב ביום כ"א באלול תרפ"ג (2 בספטמבר 1923). בהיותו כבו 15 צירף אותו אחיו, נפתלי סילצקי (ראה עליו בנפרד) לאצ"ל. מלאכי עבר אימונים בכלי נשק קלים במקומות שונים בתל-אביב, ועסק בהדבקת כרוזים. בביתם, ברחוב שטיין 31 בשכונת נוה צדק, היה מחבוא נשק של האצ"ל.
מלאכי השתתף בהתקפת האצ"ל על יפו, וכאשר נודע לו כי בהתקפה נפל הכדורגלן המהולל נתן פנץ ז"ל, תפס שני ערבים והפליא בהם את מכותיו. אחר כך השתתף בכיבוש יהודיה , וכן השתתף בקרבות רמלה.
עם חיול חברי האצ"ל לצה"ל התגייס לצה"ל ושירת בחיל האוויר.
עם שחרורו עבד בתעשייה הצבאית.
נפתלי הוא מראשוני תנועת החרות וכיום חבר הליכוד.
נשוי לרחל לבית הרשלר ולזוג ארבעה ילדים ו-16 נכדים. בני הזוג מתגוררים בפתח-תקוה.
שלום מלחי , בן אברהם נולד בתימן ב-1922.
עלה לארץ ישראל, באמצעות אוניה מעדן שבתימן עד לפורט סעיד , במצריים ומשם המשיך בנסיעה עד לארץ.
עבד בעבודות מזדמנות בחקלאות, באזור רחובות.
עבד בבניית מחנות צבא עבור הבריטים והפך למנהל עבודה ל130 פועלים ערבים.
ב-1943 התגייס לאצ"ל, תפקידו היה לקנות נשק וגרוטאות שונות שניתן היה להשתמש בהן. חטף "מכות רצח" מחברי ההגנה.
לקח חלק בפעולה נגד הבריטים, בהתקפה על רמת גן.
לאחר קום המדינה עבד שלום כ-30 שנה בעיריית רמת גן.
ידע את התנ"ך על בוריו וכשיצא לגמלאות החל לכתוב מזוזות, עד יום מותו.
נפטר באופן פתאומי בגיל 82.
כוכבה מתתיהו (לבית בכר אפרתי) נולדה בתל-אביב ביום 13 באוקטובר 1933. סָבָהּ משה בכר היה ממייסדי פתח-תקוה, ונמנה עם חורשי החריש הראשון של אדמת המושבה, וסָבָתָהּ מזל-ברכה הייתה הַמְרַפְּאָה הראשונה באם המושבות ("הדוקטורקע" כינו אותה באותם ימים).
את לימודיה היסודיים סיימה כוכבה בבית הספר "נצח-ישראל" לבנות בפתח-תקוה, ואחר כך החלה ללמוד בבית הספר התיכון "אחד העם". בינתיים פרצה מלחמת העצמאות, ואביה גוייס לצבא. בשל העדר מקורות מימון ללימודיה נאלצה כוכבה לעזוב את לימודיה הסדירים. היא נתקבלה לעבודה במשרד עורכי דין בתל-אביב.
עוד לפני כן, בהיות כוכבה כבת 13 הצטרפה לנוער האצ"ל בפתח-תקוה ועזרה בהדבקת כרוזים ברחבי המושבה. כשאחר כך הקים האצ"ל בגג "בית הדר" שברחוב מוהליבר מס' 2 את תחנת השידור לתושבי פתח-תקוה וסביבותיה שימשה כוכבה, עם יאיר אסיסקוביץ (ראה עליו בנפרד), כקריינית התחנה.
בשנת 1951 נישאה לאברהם מתתיהו (ז"ל).בני הזוג גרו תחילה למשך שלוש שנים ברמת-גן, ואחר כך עברו לתל-אביב.
במשך השנים עברה כוכבה קורסים והשתלמויות רבים ומגוונים, מהם שאורגנו על-ידי אוניברסיטת תל-אביב, מהם שאורגנו על-ידי המרכז הישראלי לניהול (המי"ל), ומהם שאורגנו על-ידי משרד הפנים או עיריית תל-אביב-יפו. הקורסים היו בעיקר בתחומי המינהל, המשפט, הפיננסים והשירותים הסוציאליים.
כוכבה פעילה בהרבה תחומי התנדבות. היא התנדבה לעבוד עם תלמידים משכונת התקוה ומשכונת מונטפיורי (ועם בני משפחותיהם) לצורך שילובם בפרוייקט האינטגרציה של עיריית תל-אביב-יפו; שנים רבות הייתה ממתנדבי המשמר האזרחי בתל-אביב; היא התרימה עבור האגודה למלחמה בסרטן וזכתה להוקרה על הישגיה; וכן הייתה "נאמנה" לשמירת הניקיון מטעם המשרד לאיכות הסביבה. היא כיהנה גם בהתנדבות כמבקרת ארגוני המתנדבים של עיריית תל-אביב-יפו, לאחר שירות רב שנים כחברה במועצה זו. כן כיהנה במשך כעשר שנים רצופות במועצה הלאומית לקידום מעמד האישה בישראל שליד משרד ראש הממשלה.
כוכבה כיהנה כחברת מועצת המנהלים של ארגונים אלה:-
"שק"ם", בשנים 1983 1987.
האגודה למען החייל, בשנים 1988 1993.
בת הספר "אליאנס" ברמת-אביב שבתל-אביב, בשנים 1994 1999.
כוכבה היא חברת הנהלת ברית חיילי האצ"ל בארץ-ישראל.
היא הייתה פעילה בתנועת החרות, וכיום היא פעילה ב"ליכוד". היא מכהנת כחברת מרכז למן שנת 1975, ולמן שנת 2005 היא חברת מזכירות הליכוד. במשך שנים רבות כיהנה גם כיו"ר סניף התנועה בנווה אביבים ורמת אביב ג'.
לכוכבה ולבעלה אברהם (ז"ל, שנלב"ע בתש"ע) ארבעה ילדים ועשרה נכדים.
כוכבה מוסיפה להתגורר בתל-אביב.
רעננה מרידור לבית טננבלאט, נולדה בווינה, אוסטריה ביום ב' באדר תרפ"ג (ה-18 בפברואר 1923).
בשנת 1935 עלתה לארץ עם הוריה.
הצטרפה לאצ"ל לאחר תחילת מלחמת העולם השניה ועוד לפני סיום הגימנסיה. לטקס ההשבעה הביאה אותה בת כיתתה חנה מוסאיוף, לימים אשתו של יעקב אליאב (ז"ל). תחילה התאמנה בתרגילי סדר ובפירוק ובהרכבה של אקדחים בחושך. אחר כך השתתפה בקורס מפקדים שנערך בבנימינה ובנחלת-יצחק. בקבוצתה היו גם דני מס (ז"ל) ובנימין פרסיץ (ז"ל), שעברו אחר כך ל"הגנה", וממנה לפלמ"ח והיו בין הל"ה שנפלו בדרך לתגבור גוש עציון. היא גם הדריכה בנות בכלי נשק "קטנים" וכינוּיֶהָ היו "יהודית ו"חגית".
מדי פעם נקראה להעביר אקדח ממקום למקום, ובחול המועד פסח תש"ב, כשהיה חשש שהגרמנים יכבשו את הארץ, הייתה אחת ממסתירות הנשק על גופה, כשמיפקדת האצ"ל ערכה סיור רכוב על חמורים במדבר יהודה לשם מיפוי מערות מסתור שמהם יילחם האצ"ל בגרמנים, אם אלה יכבשו את הארץ.
בקיץ תש"ג נישאה לאליהו מרידור (ויז'ובולובסקי), שהיה אז מפקד האצ"ל במחוז ירושלם. עם פרוץ המרד השתתפה בקורס להפעלת מזוודות תופת בהדרכת דב כהן (ז"ל, הוא שמשון, שפיקד אחר כך על פעולת הפריצה לכלא עכו ובה נהרג). לאחר התקפת האצ"ל על המטה הארצי של הבולשת והמשטרה הבריטית בירושלים ביום 23 במארס 1944, הביאה רעננה את הרופא למקום שבו הוסתר אשר בנז'מין, שנפצע אנושות. אשר בנז'מין נפטר, וכעבור יומיים, עם צמצום העוצר שהכריזו הבריטים, הלכה רעננה שלובת זרוע עם איש האצ"ל אורי חפץ (ז"ל), שניהם לבושים "אלגנטית", לחפש דרך להבאת גופתו של אשר בנז'מין ז"ל, שהיה חלל האצ"ל הראשון מאז הכרזת המרד, לקבר ישראל.
ב-31 במארס 1944 נעצר אליהו מרידור על-ידי הבריטים, וגם על רעננה הוטל "מעצר ביית", ובזה בא הקץ לפעילותה במחתרת, להוציא מסירת מכתבי עצירים יהודים במחנה לטרון שהוגנבו החוצה על-ידי קצין משטרה יהודי, פעילות שבה עסקה תקופה לא ארוכה.
עם מעצר בעלה, חזרה רעננה לבית הוריה, עבדה בעבודות חלקיות והתרכזה בלימודיה באוניברסיטה. בעלה העצור נלקח לקהיר שבמצריים ועונה שם. כדי להוציא ממנו פרטים, סיפרו לו החוקרים כי אשתו נמצאת בחדר סמוך, והחוקרים מנסים להוציא פרטים מפיה תוך כדי עינויי נפש. הם אף השמיעו את השריקה שהיא הייתה נוהגת לשרוק לו, כשהייתה באה לקרוא לו מהמשרד בתום יום העבודה.
ב-17 במאי 1946 הוחזר בעלה לארץ-ישראל, ואם כי נעצר אחר כך עוד פעמיים, לא הוגלה עוד מהארץ. עם קום המדינה פיקד על כוחות האצ"ל בבית הספר לשוטרים בשייך ג'ראח, שם נפצע ואיבד את הראייה באחד מעיניו.
רעננה סיימה לימודי M.A בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית, החלה ללמד באוניברסיטה זו ואחר כך סיימה דוקטוראט והועלתה לדרגת פרופסור חבר באוניברסיטה.
כיום היא משמשת כמתנדבת ב"יד ושם".
בעלה אליהו ז"ל נפטר בתשכ"ז ממחלה קשה. לזוג ארבעה ילדים, 15 נכדים ו-21 נינים. בנה דן כיהן כמזכיר הממשלה, אחר כך כיהן נבחר לכנסת וכן היה שר בממשלות רבות, וגם בעת הבאת דברים אלה לדפוס הוא מכהן כשר בממשלת בנימין נתניהו. בנה סלי כיהן כיו"ר הסוכנות היהודית וכשגריר ישראל בארה"ב. הוא מכהן כיום כיו"ר הקרן לירושלים.
רעננה גרה בירושלים.
אברהם אלבוקרק נולד באנקרה, תורכיה, ב-15 במארס 1924.
בהיותו כבן אחת עשרה עלתה משפחתו ארצה והתיישבה בפתח תקוה.
אברהם למד בבית הספר "נצח-ישראל". בשנת 1940 הצטרף לבית"ר, ובשנת 1943 מצא דרכו לאצ"ל. בין השאר השתתף בהתקפה על תחנת משטרת לוינסקי (נוה-שאנן) בתל-אביב.
ב-1944 נעצר על-ידי הבריטים ונכלא בלטרון, ואחר כך נכלל בשילוח הראשון של 251 העצורים העברים שהוגלו לאפריקה ב-19 באוקטובר 1944. כשמונה חודשים הוחזק במחנות המעצר סמבל שליד אסמרה באריתריאה וקרתאגו שבסודאן, ולאחר מכן שוחרר והוחזר ארצה.
ב"שבת השחורה" (ה-29 ביוני 1946), נעצר שוב ונשלח למחנה לטרון, ואחר כך למחנה עתלית, ומשם שוחרר ערב צאת הבריטים מן הארץ.
אברהם נשוי לאידה ולהם בת אחת ושלושה נכדים. הם מתגוררים בפתח תקוה.
מרדכי בן-חורין (גינזבורג) נולד בתל-אביב ביום כ"ו בתשרי תר"ץ (18 באוקטובר 1930).
ב-1946 גויס מרדכי לאצ"ל בידי מרדכי קאופמן (רענן), לימים מפקד האצ"ל בירושלים.
מרדכי עסק תחילה בהדבקת כרוזים בירושלים. חמש פעמים ירו עליו שוטרים או חיילים בריטים בעת הדבקת הכרוזים, אך מרדכי לא נפגע.
אחר כך החל להשתתף בפעולות קרביות. זכור לו כי שפך דלק ברחוב הנביאים ליד בית החולים האיטלקי בירושלים והצית את הרחוב בעת פעולה קרבית (הוא אינו זוכר עוד את פרטיה). כן היה מעביר כלי נשק ממקום למקום. באחת הפעמים העביר בשכונת מקור ברוך בירושלים נשק בתוך תיק. מחסום פתאומי של המשטרה עצר אותו, והוא נשאל מה יש לו בתיק. "אקדח" אמר מרדכי. אולי מפני שהיה בעל חזות צעירה, בעט בו השוטר ואמר בעברית עילגת "לייק הביתה". באותו רגע ממש תפסו הבריטים בצד השני של הבניין צעיר עברי ובכיסו רימון יד. הוא נדון למוות. איש זה הוא משה ברזני (ז"ל) חבר הלח"י , שהוא ומאיר פיינשטיין (ז"ל) חבר האצ"ל, התאבדו בבית הכלא המרכזי בירושלים, שעה קלה לפני שהבריטים העלום לגרדום...
זכור למרדכי כי פעם בעת עוצר הגיעו לביתו אבשלום חביב ז"ל ומשה נחשון ופקדו עליו להטיל ביום המחרת רימון יד על עמדה בריטית ליד מושב-הזקנים של אז, בכניסה לירושלים. למחרת בוטלה הפקודה.
משה השתתף בקורס סגנים של האצ"ל.
ערב הקמת המדינה קיבל רשות ממפקדיו באצ"ל לפעול גם ב"הגנה". הוא הצטרף ל"הגנה", ולמד שם אימוני שדה. מפקדיו ב"הגנה" הטילו עליו אחר כך ללוות שיירות מירושלים ואליה, ובשל כך "נתקע" בתל-אביב. שם חזר לפעילות באצ"ל בלבד, והוא מונה כמפקד בסיס 3 בפתח-תקוה, שפעל עד לצירוף חיילי האצ"ל בפתח-תקוה לצה"ל.
עם גיוסו לצה"ל רצה מרדכי לצאת לקורס טייס, אך הדבר נמנע ממנו כיוון שהיה קצר ראייה, והוא נשלח לקורס נווטים. אחר כך השתלם בבית הספר הטכני של חיל האוויר ושירת בבית הספר לטייס שהיה אז בשדה התעופה של כפר סירקין.
לאחר שחרורו מצה"ל למד מרדכי אדריכלות בטכניון בחיפה וזכה בתואר אדריכל ואינג'ינר. הוא בעל פרסים רבים בתחום האדריכלות: הפרס ראשון בתחרות לתכנון בניין לשכת המס המרכזית של הסתדרות העובדים ברחוב ארלוזורוב בתל-אביב; הפרס ראשון בתחרות לתכנון בית ז'בוטינסקי ("מצודת-זאב") בתל-אביב (עם אביו, משה בן-חורין ז"ל ובהשתתפות האדריכלים רוסו וטולידאנו הוא גם בנה את הבית); הפרס השני בתחרות לתכנון בניין הכנסת בירושלים; הפרס השני בתחרות לתכנון בית הנשיא בירושלים; ציון לשבח על תכנון הכור האטומי בדימונה, ועוד ועוד.
כן תכנן הרבה בניינים בהם מלון פלאזה-שרתון בירושלים, בית הכנסת המרכזי בשכונת בית הכרם בירושלים; מגדל המגורים בלב דיזנגוף בתל-אביב; בית אסיה בתל-אביב; אולם הנכנסים, אולם מקבלי הפנים, ואולם רמי המעלה בנמל-התעופה בן-גוריון; וכן בתי ספר, בתי כנסת, מוסדות ציבור, בתי ציבור וחווילות בכל רחבי הארץ, ואף בחוץ לארץ.
מרדכי בן חורין נשוי לאביבה (לבית בוגוז'ובסקי), ולהם ארבעה ילדים ושלושה נכדים.
הם גרים בסביון.
אליעזר בן-יקיר (זיסקינד) נולד בתל-אביב ביום ה' בחשוון תרפ"ג (27 באוקטובר 1922).
בשנים 1940 - 1942 שירת במשמר הנע של משטרת היישובים העברים באזור אגרובנק (חולון). הוא בוגר מחזור י"ג (1942) של קורס מפקדי המחלקות ב"הגנה"
מסוף 1942 עד 1946 שירת בצבא הבריטי.
עד 1944 היה חבר ה"הגנה" ומשנה ועד הקמת המדינה נמנה עם כוחות האצ"ל. איש הקשר שלו בעת היצטרפותו לאצ"ל היה יעקב בן מאיר (קפלן).
בין פעילותיו באצ"ל בעת שירותו בצבא הבריטי זכורה לאליעזר במיוחד הברחת מכשיר שידור ממצרים לארץ- ישראל.באמצעות מכשיר זה שודרו אח"כ שידורי "קול ציון הלוחמת", תחנת השידור של האצ"ל.
ב-1946, עם שחרורו מהצבא הבריטי, השתתף אליעזר בקורס סגנים של האצ"ל שחניכיו היו כולם משוחררי הצבא הבריטי. אחר כך השתתף בקורס מפקדי סניפים שנערך בנתניה, ועם סיומו מונה למפקד סניפי הגליל של האצ"ל (טבריה, צפת, ראש פינה ומשמר- הירדן).וקיבל את הכינוי "שאול".
אליעזר השתתף בפעולות רבות של האצ"ל, ובין אלה בפעולת ההחרמה מבנק עותומן ביפו (שעליה פיקד אליעזר סודיט ["קבצן"]ז"ל), ובהתקפה על מפקדת הדיביזיה הבריטית המשוריינת בטבריה, שבה השתמשו התוקפים בלהביורים (על פעולה זו פיקד הוא עצמו).
במארס 1947 נעצר אליעזר בתל אביב ונכלא במחנה המעצר בלטרון עד סוף אותה שנה. לאחר שחרורו עבר למשמר-הירדן, ומשם העבירו מפקד המחוז לחיפה, לשם פיקוד על האוצרון (חיל הקשישים של האצ"ל) בעיר.
אליעזר השתתף בכיבוש ואדי ניסנס בחיפה, ועם אנשי האוצרון שבפיקודו החזיק במקום לאחר הקרב.
אליעזר השתחרר מהאצ"ל בדרגת סמל א'.
עם חיולו לצה"ל מונה למפקד פלוגת חי"ר בגדוד 35 (כל אנשי הגדוד היו יוצאי אצ"ל)בחטיבת אלכסנדר וני.
כאשר הגיעה אניית הנשק "אלטלנה" לכפר ויתקין,מפקד הגדוד וסגנו היו בכפר ויתקין. שליש הגדוד פנה לאליעזר כי ייקח את הגדוד בלתי חמושים על מנת לסייע בפריקת הנשק מ"אלטלנה. בלתי חמושים יצא הגדוד בפיקודו של אליעזר באוטובוסים לסביבות נתניה. מגמתם הייתה להגיע רגלית לכפר ויתקין. ליד אביחיל נתקלו החיילים בפלוגה חמושה של חטיבת "אלכסנדרוני", שדרשה כי יחזרו לבסיסם. לאחר משא ומתן שכלל איומים בפתיחה באש, החליט אליעזר שלא להביא למלחמת אחים, והורה לחיילי הגדוד לחזור לאוטובוסים, ומשם לבסיס.
בראש פלוגתו שבחטיבת "אלכסנדרוני". השתתף אליעזר אחר כך בכיבוש הכפר הערבי עין ר'זאל על כביש חיפה-תל אביב. תשעה מאנשיו נהרגו בקרב זה מפגיעת פצצת מרגמה שנורתה, בטעות, על ידי כוחותינו. ביום כ' בתמוז תשס"ט,(2009) כשישים ואחת שנה לאחר הקרב, נחנכה בעין איילה האנדרטה שהציבו המועצה האזורית חוף הכרמל והעמותה להנצחת חללי "אלכסנדרוני" לזכר נופלים אלה.
אליעזר היה בין היוזמים ומדרבנים להקמת אנדרטה זו לזכר פקודיו , והוא לא שקט ולא נח עד שעמדה על תילה בכס חנוכתה הוזכר פעלו, וגם הוא נשא דברים.
עד 1960 שירת אליעזר בצבא הקבע, ובתקופה זו מילא תפקידי מינהל ופיקוד רבים, בין השאר ביחידת המיעוטים, כמפקד בסיס משמר הנגב, במחלקת המבצעים של המטה הכללי ובחטיבת ירושלים (חטיבה 16). הוא שוחרר מצה"ל לפי בקשתו.עם שחרורו מונה לתפקיד בכיר בקמ"ג. ואח"כ עבד במשך עשרים שנה בתפקידים בכירים במפעל אלקו עד ליציאתו לגמלאות.
כאיש מילואים השתתף אליעזר גם במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת שלום הגליל. הוא השתחרר משירות המילואים בדרגת סגן אלוף.
לאחר שחרורו מצה"ל מונה לתפקיד בכיר בקמ"ג, ואחר כך עבד במשך כעשרים שנה כעוזר המנהל הכללי במפעל אלקו, עד צאתו לגמלאות.
ב-1988 זכה במכרז לניהול בית גידי, מוזיאון האצ"ל בתש"ח, בואכה העיר יפו. לאחר חמש שנות ניהול סיים את תפקידו ופרש.( חוק התקש"יר אוסר להעסיק עובד למעלה מגיל שבעים שנה)
אליעזר הוא חבר עמותת מכון ז'בוטינסקי, חבר מסדר ז'בוטינסקי. הוא כיהן כראש מצודת "הראשון ליהודה", ובמשך כשמונה שנים כיהן כסגן נגיד המסדר. הוא גם שימש כמנכ"ל כתב העת "האומה", שבהוצאת המסדר במשך 16 שנה.
אליעזר שמש כנציג החיילים המשוחררים מהצבא הבריטי בסניף הרצליה ב"צוות", ארגון הגימלאים של שירות הקבע בצה"ל, ומשמש כחבר הנהלה.
לאליעזר לא פחות מ-14 אותות ועיטורים. אלה הם:-
1. אות מלחמת הקוממיות 2. אות מלחמת סיני 3. אות מלחמת ששת הימים 4. אות מלחמת ההתשה 5. אות מלחמת יום הכיפורים 6. אות מלחמת שלום הגליל 7. אות השירות המבצעי 8. אות המשמר 9. אות ההתנדבות 10. אות הלוחם בנאצים 11. אות ה"הגנה" 12. אות האצ"ל 13. עיטור אסירי שלטון המנדט 14. עיטור על"ה.
ציפורה איטר לבית אופנהיים נולדה ב-20 במארס 1929 בעיר ביאלה פודולסקה שבפולין.
בהיותה כבת שש שנים הועלתה ציפורה על-ידי הוריה לארץ-ישראל.
ציפורה זכתה למילגה לצורך לימודים תיכוניים, הוסמכה כמורה, וכל השנים עבדה כמורה בבתי ספר.
את פעילותה באצ"ל החלה כמדביקת כרוזים ("אימי בישלה את הדבק", נזכרת ציפורה). אחרי שלמדה להפעיל אקדח, מונתה לפקד על קבוצת בנות בתל-אביב. היא הדריכה אותן בנשק וגם נטעה בהן ערכים ציוניים.
עם צאת הבריטים מארץ-ישראל לימדה עולים חדשים חברי האצ"ל עברית וציונות.
ציפורה נישאה ליעקב איטר, חברָהּ מהאצ"ל, ולזוג בת ובן.
בתם, בתיה, שהייתה עובדת סוציאלית, נישאה וילדה שני בנים ובת, אך כשנסעה באחד הימים לעבודתה נהרגה בתאונה קשה. אביה, יעקב, קיבל התקף לב ומת.
מן הבן יש לציפורה ולאיסר ארבעה נכדים.
ציפורה היא חברה פעילה במסדר ז'בוטינסקי, וגם בעלה יעקב היה חבר פעיל במסדר עד פטירתו.
ציפורה מוסיפה גם עתה ללמד עברית וציונות בהתנדבות, בין השאר בקרב עולים מחבר העמים.
ויקטור עובד נולד בעיר טבריה ביום כ"ה בכסלו תר"ץ (27 בדצמבר 1929) למשפחה יוצאת הכפר פקיעין. לויקטור עוד שישה אחים ואחיות, מהם עוד אחד ששירת באצ"ל. אביו של ויקטור עבד קשה לפרנסת המשפחה, ולא פעם "הורד" מעבודתו באחד הקיבוצים בסביבה כיוון שבניו משתייכים לאצ"ל.
בילדותו הצטרף ויקטור לקן בית"ר בטבריה. בשנת 1945 צירף מנחם שיף את ויקטור יחד עם חברי יחידתו בבית"ר לאצ"ל.
תחילה עסק ויקטור בהדבקת כרוזים, שאנשי פלוגת בית"ר בראש-פינה היו מביאים לטבריה. ויקטור זוכר כי הכרוזים הודבקו בכל פינות העיר, לרבות בשכונות הערביות. כן עסק בהטבעה ובציור של סמל האצ"ל וסיסמאותיו על קירות הבתים.
כיוון שהעיר הייתה אז "אדומה" והיו הרבה עיניים "בולשות", הייתה יחידתו של ויקטור מתכנסת בעיקר בלילה ליד בית הקברות היהודי. אם היה צורך דחוף להתכנס בשעות היום, היו ההתכנסויות נערכות ליד הגן הרוסי. כשגברו הסכנות, נערכו כמה התכנסויות אפילו בצפת, שבה היה מספר חברי האצ"ל ניכר, ובמקביל נטשו כאילו ויקטור ואנשי יחידתו את בית"ר ועברו ל"מכבי", שאליה הגיע אורי כהן, בנו של סגן ראש עיריית תל-אביב, כדי לפקד עליהם מטעם האצ"ל.
יום אחד הובאה לטבריה כמות של חומר נפץ. ויקטור ואחיו הטמינו אותה בקרבת קבר הרמב"ם. אחר כך הגיע לטבריה דב כהן, הוא הגונדר שמשון, והוא לן בבית ויקטור. הוא רקם תכנית לתקוף בעזרת חומר הנפץ אובייקט בריטי, אך הפעולה לא יצאה לפועל.
ערב הקמת המדינה לחם ויקטור בשורות ה"הגנה" ואחר כך גוייס לצה"ל. הוא השתתף בשלושים פעולות קרב בערך, ובין אלה בקרבות גשר, צמח, סג'רה, משמר העמק, ג'נין, וגם עזה ורפיח בדרום הארץ. פעמיים נפצע: בקרב הטנק בדגניה ובקרבות לוביה.
עם שחרורו מצה"ל נקלט בשירותי הטלפון של משרד הדואר והקים תשתית טלפונית רחבה בטבריה. אחר כך והיה ממקימי חברת "בזק" בעיר.
ויקטור הוא יקיר העיר טבריה.
הוא נשוי לגילה לבית אברבנאל ולזוג חמישה ילדים, 14 נכדים וחמישה נינים. אחד מבניו, זוהר עובד, הוא ראש עיריית טבריה.
ויקטור ורעייתו גרים בעיר טבריה.
יהודית עברון (עבו) לבית קנטרוביץ נולדה ברחובות ביום 22 ביוני 1930. סבה, ר' ניסן קנטרוביץ, היה ממייסדי רחובות.
את השכלתה העממית רכשה ברחובות ואת השכלתה התיכונית בגימנסיה "השכלה" בתל-אביב. בד בבד הייתה חברה בתנועות הנוער מכבי, בית"ר והגדנ"ע, ובהיותה כבת 16 הצטרפה לאצ"ל.
לאחר הכשרה קצרה בשימוש בכלי נשק, השתתפה בסיורים לאורך מסילת הברזל, במיוחד בקטע שמהמושבה רחובות עד באר-יעקב, כדי לבדוק את השטח לפני שיונחו בו מוקשים. כן "הובילה" מתגייסים חדשים לשורות האצ"ל אל המקומות שבהם ישבו ועדות הקבלה, ובעיקר העבירה נשק ותחמושת ממקום למקום. באחת הפעמים העבירה נשק מרחובות לרמת-גן. סביב חזהּ, מתחת לבגדים, חגרה חגורה ובה אקדחים מפורקים. לפתע נעצר האוטובוס שבה נסעה, ושני חיילים בריטים נכנסו אליו והתחילו מחפשים על גופות כל הנוסעים. יהודית התלבטה מה לעשות. כשהתקרב אחד החיילים למקום מושבה התלבטה עדיין, אך לפתע חייכה אל החייל. החייל נבוך, השיב בחיוך והמשיך בדרכו. אחר כך שהתה במחנה "גהה" שליד גבעת-שמואל וכן עברה קורס מפקדי כיתות במבצר שוני. כשהוקם מחנה האצ"ל ברחובות , התמנתה למפקדת כיתת רובאים והדריכה מגוייסים חדשים. בעת שהשתתפה בקורס המ"כים בשוני יצאו כוחות אצ"ל מהמקום בפיקודו של עמיחי פאגלין, הוא גידי קצין המבצעים הראשי של האצ"ל, להתקפה על חמשת הכפרים הערביים שממזרח, אום-א-שוף, בריקי, חובייזה, סבארין וסנדיאני. יהודית דרשה להשתתף בהתקפה , אך אמרו לה כי אין משתפים נשים במבצע. היא התעקשה וטענה כי היא חובשת. לבסוף התרצו המארגנים והיא נכללה בכוח התוקף.
בשנים שמאז הקמת המדינה עסקה בעיקר בתחום החינוך. היא שימשה כמורה לטבע ולחקלאות, ובין השאר זכתה לציון לשבח ע"י שר החינוך דאז, יגאל אלון ז"ל. כן השתתפה בתוכניות הטלוויזיה החינוכית וניהלה את בית הטבע בגבעתיים.
בזמנה הפנוי עוסקת יהודית בציור ובתמונותיה משתקפת אהבתה הגדולה לארץ ישראל.
היא נשואה לעיתונאי יוסף עברון, אף הוא חבר האצ"ל (ראה עליו בנפרד), ולהם שתי בנות ושני נכדים.
בני הזוג מתגוררים בגבעתיים
בנימין אונגר, נולד בעיר אייזנשטט שבאוסטריה ביום 26 בספטמבר 1932.
בשנת 1939 עלה לארץ באוניית מעפילים של בית"ר.
הדביק כרוזים. שימש כקשר בכיבוש יפו. אבטח את מנחם בגין, מפקד האצ"ל בליל אלטלנה.
במסגרת שירותו בצה"ל שירת בכל מלחמות ישראל ושירת בעיקר בחזית הדרום.
עבד בעיריית תל אביב משנת 1947 ועד 1963.
שימש כמנהל מחלקת המחשבים בעיריית חולון בין השנים 1964 ל-1965.
עבד בתעשייה האווירית בין השנים 1966 ו-1967.
שירת במשטרת ישראל בתחום ארגון ושיטות כח-אדם בין השנים 1968 ו-1986.
נשוי לאירנה ומתגורר כיום בירושלים. לבני הזוג שלושה ילדים ו-7 נכדים.
אין פרטים על שנת ההצטרפות לאצ"ל, על ההשכלה, על שם הנעורים של האישה
ישעיהו טרטנר נולד בעיר ברסלאו שבגרמניה ביום א' בסיוון תרפ"ח ( 20 במאי 1928). בשנת 1933 עלה לארץ עם הוריו ואחיו. המשפחה התיישבה בכפר חסידים.
ישעיהו רכש את השכלתו היסודית בכפר-חסידים ואחר כך למד בישיבת "בני-עקיבא" בכפר הרא"ה.
אחר כך חזר לכפר חסידים, עבד במוסך "חבר" בחיפה, ובערב למד מכונאות בטכניון.
בשנת 1946 הצטרף לאצ"ל, ובאותה שנה נעצר. תחילה נכלא ב"קישלה" שבחיפה, ואחר כך הועבר למחנה לטרון ב'.
עם קום המדינה גויס לצה"ל ושירת ביחידת מובילי טנקים, ועם שחרורו הצטרף לקואופרטיב "צפון" כמכונאי וכנהג משאית.
בשנת 1952 נשא לאישה את לאה לבית גולוד (ראה עליה בנפרד). בני הזוג עברו לכפר אתא, ואחרי כשנתיים - לתל-אביב, שבה הם מתגוררים עד היום. ישעיהו עבד ב"המשביר המרכזי" כמנהל חלקי חילוף לטרקטורים, עד ליציאתו לגימלאות.
לישעיהו וללאה ארבעה ילדים, עשרים נכדים ושישה נינים.
שמעון אוהב ציון נולד בטהרן שבפרס ב-1926.
עלה לישראל בהיותו בן שנה ב-1927.
גר שלוש שנים בירושלים ולאחר מכן עבר לכרם התימנים שבתל
אביב.
במאורעות בשנת 1936 ברח עם משפחתו לבית תמחוי ברחוב שלום
שבזי.
ב-1942 גויס לבית"ר על ידי אלי שטרית.
שירת בגדוד 14 של האצ"ל בהדבקת כרוזים.
השתתף בפיצוץ צינורות הנפט בחיפה. הבריטים עצרו את המכונית שהובילה את חומר הנפץ אך למרות הבדיקה, חומר הנפץ לא התגלה והפעולה בוצעה בהצלחה.
השתתף בכיבוש יפו ב-1946.התקפת האצ"ל על יפו ושחרורה אירעו
בעקבות התקפות הצלפים.
הערבים על תל אביב שהסבו ליהודים הרוגים ופצועים. יפו נכבשה על
ידי האצ"ל ונמסרה לפיקודה של "ההגנה".
שמעון השתתף כחובש קרבי בפעולות ברמלה, אשדוד ויבנה. ב-1947
ברפיח. עזר בפינוי פצוע מהאוניה אלטלנה והשתתף בניסיון להסיג את
לוחמי "ההגנה" מהחוף.
נשוי לשושנה ולהם 4 ילדים ו10 נכדים.
שמעון מתגורר כיום בחולון.
עובדיה משולם נולד בתימן בשנת 1927. בשנת 1934 עלה לארץ.
הוא גר עם משפחתו בשכונת "שיבת-ציון" שברחוב סלמה בדרום תל-אביב, בסמיכות לעיר יפו.
זיכרון טראומטי של עובדיה מימי ילדותו היא בריחת משפחתו מביתה בעקבות פרעות הערבים בתרצ"ו. המשפחה מצאה אז מקלט בבית הכנסת ה"ספרדי" הגדול שברחוב שד"ל בתל-אביב. עובדיה היה ילד, אך כבר אז החליט להיות בין הלוחמים לשחרור לאומי.
בהיותו כבן 13 הצטרף עובדיה ל"מועדון הדרום" של בית"ר בשכונת פלורנטין בתל-אביב. בין מפקדיו היה מנחם ידיד, לימים חבר כנסת.
בגיל 15 התגייס לאצ"ל, ועבר אימוני קרבות פנים אל פנים ושימוש בנשק חי .
הוא הדביק כרוזים והעביר נשק ממקום למקום. אחר כך נטל חלק כמאבטח ובין השאר בהתקפה על בניין הבולשת הבריטית בדרך יפו-תל-אביב, בהתקפה על שדה התעופה בקסטינה ובחפירת המינהרה שהוליכה אל בית הדר בתל-אביב.
עם תחילת ההתפרעות הערבית בעקבות החלטת האו"ם על הקמת מדינה עברית בחלק משטחה של ארץ-ישראל נמנה עם כוחות האצ"ל שהגנו על שכונת התקוה מפני התקפות הערבים, ואחר כך נטל חלק בשחרור יפו ובקרבות רמלה, אשדוד ויבנה.
עובדיה נמנה עם אנשי האצ"ל שעלו לאונייה "אלטלנה" בחוף כפר ויתקין והפליגו איתה לתל-אביב.
ביולי 1948 גוייס עובדיה לצה"ל ושירת כלוחם קרבי בסיירת חטיבת "גולני".
במהלך קרבות מלחמת העצמאות נפצע בגליל, ואחר כך שוב באזור עיראק-סואידן.
שירת במילואים ביחידות קרביות וזכה לאותות הקוממיות, אות סיני ואות מלחמת יום הכיפורים.
לאחר מלחמת העצמאות נתקבל לעבודה בעיריית ת"א ושימש בתפקידים מגוונים בעירייה ובוועד עובדי העירייה, בהם יו"ר ועד עובדי התברואה, חבר מועצת עובדי עיריית תל-אביב-יפו, יו"ר ועדת הכספים. כן היה חבר ועד תושבי השכונות כפר שלם ונה-צה"ל.
לאה לבית כהן, אשתו הראשונה של עובדיה, נפטרה לפני שנים רבות, וממנה יש לו שני ילדים. אשתו השנייה היא ברכה לבית ישעיהו וממנה יש לו עוד חמישה ילדים. לעובדיה גם 20 נכדים ו-10 נינים.
בספרו "אמונה שלמה", שראה אור בשנת 2007, מתאר עובדיה את תולדותיו, כולל שירותו באצ"ל ובצה"ל.
עובדיה וברכה מתגוררים בתל אביב.
יהודית עובדיה לבית ארואסטי נולדה בירושלים ביום ה' בתשרי תרצ"א (12 באוקטובר1930).
בשנת 1946 התגייסה לאצ"ל ועסקה בהדבקת כרוזים. אחר כך עברה קורס בהפעלת נשק. זמן קצר אחר כך נעצרה על-ידי הבריטים ונכלאה בבית לחם. לאחר כחודש וחצי שוחררה, אך הוטל עליה מעצר בית למשך שנתיים ימים. כיוון שלא נמצאה בביתה באחד מביקורי הפתע של הבריטים שם, היא נעצרה שוב למשך שבוע ימים ב"קישלה" בעיר העתיקה.
ערב מלחמת העצמאות עברה יהודית קורס לאחיות בהדרכת ד"ר ליאון פרחי (שכינויו היה "ד"ר זאב") וד"ר יצחק אריה הפנר. היא השתתפה בפעולה קרבית נגד ערבים ליד גן סנהדריה של ימינו וכן טיפלה כחובשת בנפגעי הקרב בבית הספר לשוטרים בשכונת שייך ג'ראח. אחר כך שובצה כאחות מעשית ב"החלמה", בית החולים של האצ"ל בירושלים, ששכן תחילה בדירה פרטית ברחוב ברטנורא פינת רד"ק בשכונת רחביה, ואחר כך הועתק לבית אגיון בשכונת טלביה, הבית שבו התגורר הגנרל ברקר, המפקד הראשי של הצבא הבריטי בארץ-ישראל (בימינו מעון השרד של ראש ממשלת ישראל, רחוב בלפור פינת רחוב סמולנסקין). לבסוף שימשה כסמלת סעד של הגדוד הירושלמי, לביקור אצל לוחמים בבתי חולים ולסיעודם.
יהודית נישאה בשנת 1950 לאליהו עובדיה (ראה עליו בנפרד). היא נלוותה אליו כשיצא בשליחות משרד הביטחון ומשרד החוץ אל חוף השנהב, ולזוג ארבעה ילדים, 17 נכדים ונינה אחת.
בני הזוג גרים בשדה ורבורג.
יוסף בן-ארצי (בֶּר) נולד בסרוצק, פולין, ביום 18 במארס 1930.
בשנת 1935 עלה יוסף לארץ. ב-1945 הצטרף לאצ"ל והיה חבר בקבוצה הצעירה ביותר בסניף האצ"ל בפתח-תקוה. הוא עסק בהדבקת כרוזים, בהפעלת פצצות כרוזים ובהנחיית מגוייסים חדשים לאתרים שבהם פעלו ועדות הגיוס של המחתרת.
בין מפקדיו נמנו חיים גלעד, אברהם הורוביץ, בנימין קפלן, יוחנן ליפשיץ ומשה נחשון.
אחר כך עסק בפעולות קרביות ובין אלה בפעולה להחרמת נשק מהצבא הבריטי במחנה באר יעקב, ובפעולה להחרמת משוריין משטרתי בריטי בחדרה. כן נטל חלק בפעולות לשחרור יפו, רמלה, יהוד וראש העין, וכן השתתף בהתקפה על הכפר הערבי קקון שבעמק חפר.
עם העליה מהמחתרת והחיול לצה"ל שירת כמפקד מחלקה בחטיבה 9 ונטל חלק בקרבות לשחרור הגליל. אחר כך עבר לחטיבה 7 של חיל השריון, ושימש מפקד פלוגת טנקים. הוא השתחרר משירותו הצבאי בדרגת סרן.
לאחר שחרורו מצה"ל שימש כסוכן הראשי של העיתונים "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" באזור פתח- תקוה, והיה חבר הנהלה בבנק קופת אשראי וחיסכון. כיום הוא חבר בהנהלת "קרו ותיקי אם המושבות" מיסודו של הבנק הזה ובהנהלת סניף פתח-תקוה של ברית חיילי האצ"ל.
יוסף נשוי לרינה (לבית פרצלינה), ולהם שני ילדים, שישה נכדים ונין.
הם ממשיכים להתגורר בפתח-תקוה.
חוה עמרמי לבית קפקה נולדה בווינה, אוסטריה, ביום 7 בפברואר 1919. בהיותה כבת 6 עלתה לארץ-ישראל.
בשנת 1936 הצטרפה לאצ"ל. עם שתי בנות מיחידתה הצטרפה במאורעות תרצ"ו - תרצ"ט לקבוצת בחורים מאצ"ל שיצאה לכפר סומייל לפגוע בערבים. זכור לה כי ערבי אחד נהרג ושניים נפצעו. אחר כך עסקה בבילוש אחר קצינים יהודים במשטרה שהלשינו על יהודים, וכן בעיקוב אחר קצינים בריטים.
חוה הייתה בין משתתפי קורס הסגנים המרכזי של האצ"ל שנערך בשלהי שנת 1939 במשמר-הירדן בפיקודם של שלמה רוזנר ושל סגנו מרדכי מאיר. משתתפי הקורס וכן ארבעה נוטרים בית"רים שליוו אותם, יחד 38 אנשים, נאסרו על-ידי הבריטים לאחר שהתאמנו בחומרי נפץ, והועמדו לדין. ארבע הנשים שבקבוצה, ובהן חוה, נדונו כל אחת למאסר של שנתיים ימים, שישה מבין צעירי הגברים - לחמש שנות מאסר כל אחד, וכל השאר - לרבות ארבעת הנוטרים הבית"רים - לעשר שנות מאסר כל אחד.
חוה שוחררה מהכלא כעבור שלושה חודשים (וגם יתר ה-38, לא ריצו בכלא את מלוא תקופת המאסר שנגזרה עליהם), אך הוטל עליה מעצר בית והתייצבות במשטרה פעמיים בכל יום למשך שנה. חיש מהר אחר כך היא חזרה לפעילות במחתרת, ובין השאר הדריכה באימוני נשק, בתיאוריה ובאידיאולוגיה יחידה ובה 12 בנות.
בעת שירותה באצ"ל הכירה חוה את יעקב עמרמי, ובשנת 1942 נישאה לו. יעקב (ז"ל), שכינויו המחתרתי היה "יואל", מונה בימי מנחם בגין לראש ה"דלק" של האצ"ל ולחבר המיפקדה הראשית ("שתקן" ו"איש מעשה" הגדיר אותו מנחם בגין בזיכרונותיו). בחיוך נזכרת חוה בעובדה כי כיוון שיואל דמה בחיצוניותו לבריטי, היה ה"דלק", שעליו הוא עצמו היה מופקד, מעביר מדי פעם אזהרה למיפקדה כי חברת האצ"ל חוה נראית בחברת בריטי חשוד...
חוה הייתה בין מקימי תנועת החרות עם היציאה מן המחתרת, אך הייתה פעילה בה רק זמן קצר.
בנערותה למדה תפרות, ובמשך שנים רבות עבדה במתפרה. אחר כך עבדה בבית הספר להנדסאים ברמת-אביב.
ליעקב עמרמי (ז"ל), שאחר הקמת המדינה היה בעליה של הוצאת הספרים "הדר", ולחוה בן ובת, שני נכדים ושני נינים.
חוה גרה בבית אבות בעיר חולון.
אפרים אייל נולד ביום כ"ב בחשוון תרצ"ג (22 בנובמבר 1932) בתימן, ועלה ארצה ב-1934. הוא גדל בתל אביב. בהיותו כבן ארבע-עשרה שנה הצטרף לאצ"ל. מפקדו היה שמואל בושרי. הדרכות בשימוש בנשק קיבל בבית הספר לבנות לוינסקי, ואת האימונים עשה עשה בשדה , ליד רחוב אבן-גבירול בימינו.
בתחילת דרכו באצ"ל הדביק אפרים כרוזים, ועם תחילת ההתקפה על-יפו סייע ללוחמי האצ"ל בהתקפה על שכונת מנשיה. אחר כך הועבר למבואות אשדוד ושם הוטלו עליו תפקידי שמירה.
בתום מלחמת העצמאות הצטרף אפרים לגדנ"ע "השחר", שם הדריך נוער שוליים ובני נוער עולים חדשים מאזור תל אביב.
אפרים החל את שירות החובה שלו בצה"ל רק ב-1952 כי ביקש דחיה בשל רצונו להשלים את לימודיו התיכוניים. בצה"ל שירת בחיל השריון.
ב-1993 פרש אפרים לגמלאות וכיום הוא מתגורר בגבעתיים.
אפרים אייל נשוי לימימה (לבית כלף), ולהם ארבעה ילדים ואחד-עשר נכדים.
יהודית בן אמיתי (לבית מוזר) (נולדה בצ'רנוביץ, רומניה, ביום 6 באוקטובר 1928.בשנת 1939 עלתה לארץ.
בסוף 1943, כשהייתה תלמידת תיכון בחיפה, הצטרפה לאצ"ל, והוצבה בחת"ם. מפקדותיה היו פנינה עפרון וחיה סבן.
בנובמבר 1944 נעצרה על-ידי הבולשת הבריטית. כעבור יומיים שוחררה, אך נצטוותה להתייצב בתחנת המשטרה מדי יום.
באפריל 1945 נעצרה שנית ונשלחה לבית הכלא בבית-לחם ובו שהתה עד נובמבר-דצמבר 1947, ואחר כך הועברה עם שאר חברותיה למחנה המעצר בעתלית.
במארס 1948 ברחה יהודית עם חברת האצ"ל דבורה נחושתן-קלפוס מעתלית, וחזרה לפעילות מלאה באצ"ל. היא הוצבה בנשקייה, ובין השאר השתתפה בהתקפה על רמלה.
אחר כך התגייסה יהודית לצה"ל, ועם שחרורה עבדה בהוראה עד צאתה לגמלאות ב-1989.
שנים רבות הייתה פעילה בויצ"ו, ובשנים 1997-1995 אף שימשה יו"ר סניף ויצ"ו בבאר שבע.
יהודית נשואה לישראל בן-אמיתי, ולהם ארבעה בנים ותשעה נכדים.
בנם הבכור, אהוד, היה טייס F16 ונהרג ב-1981 בתאונת אימונים.
הם גרים בדיור מוגן בהוד השרון.
אליעזר פיקל, בן חיים נולד בפולין ב-1924.
הצטרף לבית"ר ב-1937 וב-1941 עבר לאצ"ל. פעל בהדבקת כרוזים, היה פעיל בחת"מ ( חיל -התעמולה) ולאחר מכן בדרגת סגן ב"דלק" (מודיעין").
כינויו במחתרת היה "חביב". מ-1941 שיחק גם כדורגל בקבוצת בית"ר תל אביב.
ב-1944 השתתף בפעולת החרמת הבדים במחסנים הממשלתיים בתל אביב.
נאסר בדצמבר 1944ונכלא לשבוע ביפו ומשם הועבר ללטרון.
חלה בדלקת אוזניים קשה ובעקבות איום בשביתת רעב של כל האסירים במחנה לטרון הגיע רופא שניתח אותו במרפאת המחנה.
הוגלה לאריתראה שבאפריקה במשלוח השמיני בו היו 55 גולים. הועבר ב-1947 למחנה בקניה ושוחרר ממאסר לאחר הכרזת העצמאות. חזר לארץ ביולי 1948.
חזר לשחק כדורגל בבית"ר תל אביב והתגייס לצה"ל, שירת כמדריך ספורט.
עם שחרורו עסק בליטוש יהלומים ומסחר בנייר.
בשעות הפנאי אליעזר כותב שירים שמתפרסמים מידי פעם.
נשוי לתמר(טנא) ולהם 2 ילדים ו-4 נכדים.
חיים אבני, בן ירחמיאל נולד בתל אביב ב-ל' באב תרצ"ב (1.9.1932).
הצטרף לבית"ר בגיל 10. בשנת 1946 בהיותו בן 14, הצטרף לאצ"ל.
נעצר על ידי הבריטים לאחר שניסה להבריח חומר נפץ לאחיו, בכלא עכו.
שוחרר מייד בשל גילו הצעיר.
שירת בחת"מ והדביק כרוזים. העביר מכתבים סודיים ("זאקסים").
סיים קורס סגנים.
לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, בכ"ט בנובמבר נשלח להגן על שכונת התקוה בתל אביב מפני הפורעים הערבים מהכפר הסמוך סלמה.
סופח לבית ספר אליאנס שם עסק בייצור חומרי נפץ.
התגייס לצה"ל ושימש כסמל מחלקה, המשיך בשירות המילואים עוד כ-35 שנה מתוכן 5 שנים בהתנדבות).
למד כלכלה וחשבונאות והוסמך כרואה חשבון.
עבד כמבקר פנימי, מנהל אבטחת מידע ומבקר מעילות וטעויות עד ליציאתו לגמלאות.
לאחר יציאתו לגמלאות המשיך לעבוד בהתנדבות ושימש כיו"ר עמותת ותיקי האצ"ל בחולון.
קיבל את מגן המתנדב המצטיין, בעיר חולון, מידי ראש העיר.
משמש כחבר הנהלה של ברית חיילי האצ"ל.
נשוי לשושנה ולהם 4 ילדים ו 11 נכדים. בני הזוג מתגוררים כיום בחולון.
אייזיק אולקניצקי נולד ב-10 בספטמבר 1920, בורונובה, פולין.
לאצ"ל הצטרף ביולי 1939. הוא עבר קורס סגנים במיכלקוני שליד אושמנה. מפקדי הקורס היו שרגא חייטין, שליח האצ"ל מהארץ, ומיכאל אשבל, שנהרג אחר כך בעת ניסיונו לברוח בעת פריצת כלא עכו בידי חיילי האצ"ל. עם שובו מהקורס החל אייזיק לארגן תאים מחתרתיים בעיר הולדתו, אולם כעבור חודש, ב-1 בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה, ובעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, מצא את עצמו בשטח סובייטי.
יחד עם קבוצה של אנשי אצ"ל ובית"ר ניסה אייזיק לברוח לווילנה, בירת ליטא, שהייתה עדיין עצמאית, אך אנשי הנ.ק.וו.ד, השירותים החשאיים של הסובייטים, עצרו את ראש הקבוצה, בית"רי ושמו נחום זציפיצקי, וזה "נשבר" ושיתף עמם פעולה. בעקבות כך נעצרו כל אנשי הקבוצה וכן קבוצות נוספות.
כשלושה חודשים ישב אייזיק במאסר הנ.ק.וו.ד. בעיר לידה. הוא נחקר אך לא "נשבר", ולבסוף נגזרו עליו שמונה שנות מעצר ועבודות פרך באזור וורקוטה שבסיביר.
בעקבות ההסכם בין ממשלת ברית-המועצות לבין ממשלת פולין הגולה, שישבה באנגליה, שוחרר אייזיק ממעצרו, בגין היותו נתין פולני, לאחר שלוש שנות מעצר ועבודת פרך בסיביר, שבהן סבל רעב, השפלות ועינויי נפש. עם תום מלחמת העולם, ב-1946, חזר לפולין, וממנה ברח אל מחנה שלאכטנזה באזור הכיבוש האמריקני בברלין, שבו התקבצו ניצולי שואה רבים.
לאחר שגדעון אברמוביץ, נציב בית"ר בגרמניה, מינה אותו כמפקד פלוגת בית"ר בעיר גולדקופ שבאזור קאסל, קרא לו מפקד האצ"ל בגרמניה, הוא דב שילנסקי שכינויו היה משה, ומינה אותו למפקד האצ"ל באזור קאסל, שבו היו שמונה מחנות עקורים. אייזיק ניגש למלאכה, ותוך זמן קצר פעלו תאי אצ"ל ברוב המחנות האלה, והתנהלה בהם פעילות ענפה. שליחים שהגיעו מארץ-ישראל - בהם איתן לבני, יוסף קרמרמן, אייזיק פוגן ובצלאל זינגר (זה כיהן במשך שנה כמפקד האצ"ל בגרמניה) שיבחו את עבודתו וחיזקו את ידיו.
לקראת הפלגתה של האונייה "אלטלנה", היה אייזיק מעורב בפעילות שהביאה לריכוזם של מאתיים אנשי אצ"ל מגרמניה, שלקראת עלייתם לארץ ב"אלטלנה" עברו לצרפת עם כלי הנשק שאגרו בשנות פעילותם.
ב-12 ביוני 1948 הפליגה "אלטלנה" בדרכה לארץ-ישראל, ובין מאות אנשי האצ"ל על סיפונה היה גם אייזיק.
עקב התרסקות מרפק ידו השמאלית בתאונת דרכים בברית-המועצות נפסל אייזיק לשירות בצה"ל.
אייזיק הצטרף לתנועת החירות ביום הראשון להתפקדות לתנועה, ולמן 1951 נמנה עם חברי מרכז תנועת החרות, ולמן ייסוד הליכוד עם חברי מרכז הליכוד.
כשהחל לצאת לאור יומון תנועת החרות "חרות", שימש אייזיק כמנהל מחלקת הפרסום של העיתון. כשבשנת 1965 החל לצאת "היום" - במקום "חרות" ובמקום "הבוקר" של הליברלים - המשיך באותו תפקיד. לאחר סגירת "היום" הוטל עליו להוציא לאור את ירחון התנועה "בארץ ישראל". תפקיד זה מילא אייזיק במשך כעשרים שנה, עד צאתו לגמלאות. באותה תקופה היה חבר באיגוד העורכים והעיתונאים של כתבי העת בישראל וכן ניהל בהתנדבות במשך שתים-עשרה שנה את רבעון "האומה", ביטאון המסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי, שבו הוא חבר זה יותר מארבעים שנה.
בתשמ"ט (1989) העלה על הכתב קצת מתולדות חייו בספר "מכתב לאורי מוורקוטה לאלטלנה" שבו 143 עמ'.
בשנות השמונים והתשעים ניהל בהתנדבות את העמותה להפצת התודעה לאומית, שאותה ייסדו חיים קופמן ז"ל ודב שילנסקי יבדל"א. בין שאר פעולותיה פרסמה העמותה בשנות פעילותה לא פחות משנים-עשר ספרים בעלי ערך היסטורי.
אייזיק אולקניצקי נשוי לשרה לבית גולדברג (ראה עליה בנפרד). לבני הזוג שני ילדים ותשעה נכדים.
חיים אבני נולד בתל אביב ביום ל' במנחם אב תרצ"ב (1 בספטמבר 1932).
בהיותו כבן 10 שנים הצטרף לבית"ר, ובהיותו כבן 14 הצטרף עם כל אנשי יחידתו בבית"ר לאצ"ל.
אחיו, לוחם האצ"ל צבי הי"ד (שנפצע אחר כך בקרב על פלוג'ה ונפטר ביום י"ח בכסלו תש"ט [20 בדצמבר 1948]), נעצר באוגוסט 1945 על-ידי הבריטים בבית הוריו, ובאותה הזדמנות נעצר גם חיים למשך יממה אחת. בפעם אחרת נעצר חיים לאחר שנתפס בעת ניסיון להבריח חומר נפץ לכלא עכו כשביקר שם את אחיו. הוא שוחרר מקץ שעות אחדות כיוון שהורי האסירים האחרים הכריזו אז אולטימטיבית כי לא יעזבו את שטח בית הכלא בלי שישוחרר גם "הילד".
חיים שירת בחת"ם והדביק כרוזים. כן עסק בפעילויות שונות, כגון יריות על "בית המדידות" שברחוב לינקולן בתל-אביב בעת פעולת ההחרמה של האצ"ל במשטרת רמת-גן (ה-23 באפריל 1946), כדי לרתק לשם כוחות בריטים, וכן העביר מכתבים סודיים ממיפקדת האצ"ל לאסירים בבתי הכלא.
בסוף 1947 סיים קורס סגנים שהתחיל בבתי ספר שונים בתל-אביב (בשעות הערב), ואימוני השדה והנשק של החניכים נערכו בהר נפוליאון ברמת-גן, והסתיים במחנה "שמשון", הוא מחנה "גהה", בואכה פתח-תקוה.
עם תחילת פעולות האיבה הערביות בעקבות החלטת האו"ם על הקמת מדינה עברית בחלק משטח ארץ-ישראל, נשלח להגן על שכונת התקוה בתל אביב מפני הפורעים הערבים מהכפר הסמוך סלמה. בסיסו היה אז בבית ספר אליאנס, ושם עסק גם בייצור חומרי נפץ.
התגייס לצה"ל ושימש כסמל מחלקה, ואחר כך שירת במילואים עוד כ-35 שנה, מתוכן 5 שנים בהתנדבות.
למד באוניברסיטה כלכלה וחשבונאות והוסמך כרואה חשבון.
עבד כמבקר פנימי, מנהל אבטחת מידע ומבקר מעילות וטעויות עד ליציאתו לגימלאות.
לאחר פרישתו לגימלאות התנדב לעמותות שונות, ובין השאר שימש כיו"ר עמותת ותיקי האצ"ל בחולון.
על פעילותו ההתנדבותית קיבל את מגן המתנדב המצטיין מידי ראש עיריית חולון.
חיים נשוי לשושנה ולהם 4 ילדים ו 11 נכדים. בני הזוג מתגוררים כיום בדיור מוגן בראשון-לציון.
ישראל בן-אמתי ישראל נולד בפתח-תקוה ביום כ"ב בחשוון תרפ"ג (22 בנובמבר 1922).
בראשית 1942 הצטרף ישראל לאצ"ל, ואלה כמה מהפעולות החשובות שבהן השתתף:-
ההשתלטות על תחנת המשטרה בנווה שאנן בתל אביב ב-23 באוגוסט 1944, והוצאת 18 רובים בריטים ממנה.
תקיפת משטרת קלקיליה במוצאי יום הכיפורים תש"ה (1944) (בפעולה זאת השתתף גם אחיו, מרדכי ציפורי);
שוד הבדים הגדול ממחסני הממשלה הבריטית ברחוב נחלת-בנימין בתל-אביב (ה-6 באוקטובר 1944). ישראל היה נהגה של משאית גדולה שעליה הועמסו לעייפה חלק מהבדים שנשדדו בפעולה זו. ישראל הוביל את הבדים לבאר מים נטושה בפרדס ששכן בין פתח תקוה לבני ברק, ושם הוסתרו. כמה ימים אחר כך נעצרו ישראל ואחיו מרדכי על ידי הבריטים, נלקחו לבית הכלא ביפו, משם הועברו למחנה המעצר בלטרון, ולאחר ששהו שם כחודש הועברו לבית הכלא בעכו. ב-6 בדצמבר 1944 הוטסו ישראל ואחיו עם שנים עשר עצירים אחרים לאסמרה באריתריאה. עם שאר הגולים העברים הועברו אחר כך לסודן, משם שוב לאריתריאה, ולבסוף לקניה. ישראל הוחזר לארץ ישראל עם אחרוני הגולים ב-12 ביולי 1948. בעת מעצרו היה ישראל בין 54 הבורחים שברחו ב-29 ביוני 1946 מהמחנה באריתריאה ("הבריחה הגדולה"), אך נתפסו והוחזרו למחנה המעצר בסופו של דבר.
בשובו ארצה התייצב ישראל בלשכת הגיוס ביפו, ונשלח לקורס קציני מרגמות כבדות בכפר יונה. לאחר סיום הקורס קיבל דרגת קצין והוצב כמפקד מחלקה בגדוד 181. אחר כך עבר קורס קציני תותחנים והוצב כמפקד גדוד מרגמות כבדות 334 בחטיבת גולני. אחר כך שימש כמפקד התותחנים של פיקוד צפון כולו, ולמן אפריל 1960 עד לאוגוסט 1967 שימש כקצין התותחנים הראשי של צה"ל.
ב-1967 החל ללמוד כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית, ובתום לימודיו מונה כמנכ"ל וכסגן נשיא אוניברסיטת באר שבע. הוא מילא תפקיד זה עד צאתו לגמלאות בנובמבר 1982.
ישראל נשוי ליהודית (לבית מוזר), ולהם ארבעה ילדים ותשעה נכדים. הם מתגוררים בהוד השרון.
בן אמתי ישראל (נולד ב-22 בנובמבר 1922, פתח תקווה)
כ"ב בחשוון
ישראל הצטרף לאצ"ל בראשית 1942. במסגרת פעילותו באצ"ל נטל חלק במספר פעולות חשובות:
ההשתלטות על תחנת המשטרה בנווה שאנן בתל אביב ישראל וחברו צביקה אידר חדרו לנשקיה והוציאו משם שנים עשר כלי נשק.
תקיפת משטרת קלקיליה במוצאי יום הכיפורים 1944 מפקד הפעולה היה ניקו גרמנט. ניקו, ישראל ושני אנשים נוספים היו בכוח הפורץ, שהיה לבוש במדים דמויי מדי הצבא הבריטי. מטרתם הייתה לפרוץ מעבר בגדר, להגיע לפתח הקדמי של התחנה ולהוציא ממנה כלי נשק. חוליה שנייה, בפיקודו של אחיו של ישראל, מרדכי צפורי, הייתה אמורה לאבטח את הכוח הפורץ במקרה של חילופי אש, להרחיב את הפרצה בגדר ולסמנה. שתי חוליות נוספות היו אמורות להציב שלטי "עצור" על הכביש ליד התחנה ולטמון מוקשים שיופעלו נגד עזרה שתגיע למחנה. כמו כן הייתה חוליה נוספת שהייתה אחראית למתן עזרה ראשונה. הכוח הפורץ נתקל בירי וברימונים מיד עם הגיעו לתחנה עצמה. אנשים רבים נפצעו, כולל מפקד הכוח, ניקו. ניקו, בהתייעצות עם ישראל, החליט להורות על נסיגה. ישראל רץ למקום הפרצה, שם חיכה לו אחיו עם אקדח בעבורו. אולם לא ניתן היה לסגת בדרך הנסיגה המתוכננת, שכן על מסילת הברזל הקרובה לתחנה חלפה קרונית משוריינת שירתה לעבר ישראל וחבריו. לכן הם נאלצו לסגת בדרך חלופית.
שוד הבדים הגדול בפעולה זו נשדדו בדים ממחסני התעשייה הקלה המנדטורית, שהיו ממוקמים ברחוב נחלת בנימין פינת שדרות רוטשילד. את הבדים הסתיר ישראל בבאר מים נטושה בפרדס הממוקם בין פתח תקווה לבני ברק. כמה ערבים מאוחר יותר נעצרו הוא ואחיו על ידי המשטרה הצבאית הבריטית. למחרת בבוקר נלקחו לבית הכלא ביפו ומשם הועברו למחנה המעצר בלטרון, שם שהו חודש לפני שעברו לבית הכלא בעכו. ב-6 בדצמבר 1944 הועברו השניים יחד עם שנים עשר עצירים נוספים לאסמרה באריתריאה. הוא השתתף בבריחה הגדולה ממחנה המעצר לעיר אסמרה, אך הוא וחבריו נתפסו.
ישראל וחבריו הוחזרו לישראל ביולי 1948. ישראל התייצב בלשכת הגיוס ביפו ונשלח לקורס קציני מרגמות כבדות בכפר יונה. לאחר סיום הקורס הוצב בגדוד 181. מאוחר יותר עבר קורס קציני תותחנים והוצב לתפקיד מפקד גדוד מרגמות כבדות 33 בחטיבת גולני. לאחר מכן היה מפקד התותחנים של פיקוד צפון. מאפריל 1960 ועד לאוגוסט 1967 שירת בתפקיד קצין תותחנים ראשי.
ב-1967 יצא ללימודים באישור הרמטכ"ל דאז יצחק רבין. הוא למד כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית. לאחר שסיים את לימודיו אושרה מועמדותו לתפקיד מנכ"ל האוניברסיטה בבאר-שבע. הוא מילא תפקיד זה עד לצאתו לגמלאות בנובמבר 1982.
ישראל בן אמתי שוי ליהודית (לבית מוזר), ולהם ארבעה ילדים ותשעה נכדים. הם מתגוררים בהוד השרון.
אמנון נולד ב-1923, ברוסיה.
הצטרף לבית"ר והתקדם לתפקיד מפקד פלוגה.
עסק בהדרכה בבית"ר. הצטרף לאצ"ל וגם שם עסק בהדרכה.
השתתף בפעולות התערוכה ובפריצה לכלא עכו, אמנון נתפס עם עוד 4 חברים:
יעקב וייס ז"ל , אבשלום חביב ז"ל, מאיר נקר ז"ל שנידונו למוות ויחד עם מנחם אפטרוביץ
שנדון למאסר עולם.
שוחרר מכלא עתלית לאחר קום המדינה וב-27 למאי 1948, הצטרף לצה"ל כחייל לחיל
הרגלים . בשנות החמישים השתתף במלחמת סיני, ביחידה שכבשה את קוסימה.
לאחר שחרורו מהצבא עסק בייצור פלסטיק ונסע עם משפחתו ב-1959, לארצות הברית על
מנת לעבוד בתחום זה.
אמנון מיכאלי ז"ל נפטר בכח באלול תשנ"ח ונקבר בישראל.
לאמנון ז"ל ולרבקה (גולוד) 4 ילדים ו-6 נכדים.
פנחס נולד בכ"ח באייר תרפ"ח (18.5.1928) בירושלים.
הצטרף לאצ"ל בהיותו בן 16 תחילה בחת"מ (חיל התעמולה) ואחר כך בח"ק (חיל הקרב).
בהמשך בית המלאכה, בו היה שותף עם יוסף לנגר, לעבודות אלקטרו מכאניות ולליפוף מנועים
גם גויס לצורך הפעילות באצ"ל בהכנת מוקשים חשמליים ולחצני הפעלה שונים.
השתתף בפעולה לפיצוץ עבודות ציבוריות של הבריטים.
אחיו יצחק ז"ל נעצר למשך חצי שנה בעקבות מעקב של הבריטים על בני משפחת סובר ועל בית המלאכה
של פנחס.
השתחרר מפעילות באצ"ל בעקבות הלחצים שהפעילו הוריו עליו ומאחר ובריאותו של אביו נפגעה.
התנדב לחי"ש בהגנה לאחר ההכרזה באו"ם על הקמת מדינת ישראל.
נפצע מרסיסים בפעולה לפיצוץ גדרות במתחם מיס קרי של הלגיון הערבי.
הועבר לחיל החימוש לאחר החלמתו עד לשחרורו ב-1949.
עבד כחשמלאי ראשי בחברת האוטובוסים ה"מקשר" בירושלים. בתחילה עבד כשכיר ובהמשך התקבל כחבר ועבר לעבוד כנהג. שימש כחבר בוועדת הביקורת וחבר בהנהלת הקואופרטיב, מנהל התנועה וכמזכיר האגודה.
במקביל פתח חנות לשיווק מערכות סטריאו ואינטרקום, "מנון סובר".
לאחר המיזוג בין "המקשר" ל"אגד"פרש לגמלאות מוקדמות עקב מצבו הבריאותי הלקוי.
מצבו הבריאותי התדרדר בעקבות נפילתה של בתו יונה ברמת מגשימים שברמת הגולן בט' באב תש"ל, שם שהתה במסגרת הנח"ל.
לאחר מכירת החנות שבבעלותו ב-1980 חזר לעבוד כשכיר בניהול משרד של חברת הנדסה גדולה בירושלים.
עם הפרדת השותפות בחברת ההנדסה עבר לעבוד במשרד של אחד השותפים כמנהל עד ליציאתו לגמלאות בשנת 2001.
ניהל בהתנדבות עם רעייתו את תחנת מגן דוד אדום בנווה יעקב שבירושלים.
פנחס עזר בהקמת בית הכנסת בשכונת מגוריו הקרוי על שמות הנופלים ברמת הגולן (ביניהן בתו ז"ל)
ועל שמות הנרצחים מפיגוע מקרר התופת בירושלים.
פנחס נשוי לקלרה ולהם שלושה ילדים ו-11 נכדים.
יוסף ניסן נולד בירושלים בתרצ"ו (1936).
יוסף הוא בן דור חמישי למשפחה שורשית.
אביו אברהם ז"ל היה מלוחמי הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה.
בית הוריו שימש מקום מפגש לחברי הועד היהודי הלאומי ולחברי המחתרות
לקראת המדינה שבדרך.
יוסף היה המתנדב הצעיר ביותר אשר פעל במסגרת האצ"ל.
משפחתו עברה להתגורר בבני ברק.
עסק בהדבקת כרוזים, ובבורחו מחיילים בריטים בפעולת הדבקה הסתתר
בסליק שמוקם בבור ספטינג באתר בניה שאביו בנה.
יוסף התגייס לצה"ל ב-1954 ושירת בתפקידי פיקוד הדרכה ומטה בחיל המודיעין.
פרש מצה"ל ב-1981 בדרגת סגן אלוף.
לאחר שהשתחרר שימש כסמנכ"ל וממונה לתכנון ומיסוי בחברת בניה גדולה.
משנת 1987 ליווה פרויקטים בתכנון, בענף הבניה.
בנוסף עסק כ-18 שנה בהתנדבות במרכז קהילתי.
יוסף נשוי לאסתר ולהם 2 ילדים ו-8 נכדים.
יוסף מתגורר כיום בגני תקוה.
אברהם נאמן בן מיכאל נולד בתל אביב ב-ה' באדר תרצ"ג (13.3.1933)
גויס לאצ"ל בגיל 13 ע"י אבא שרצר ז"ל (מפקד ה"דלק"-יחידת המודיעין של האצ"ל }
וסגנו יגאל גריפל.
משרדה של מפקדת הדלק מוקמה במשרדו של אביו מיכאל נאמן ז"ל.
שימש כמאבטח ומתריע. בגיל 14, בשנת 1947 הועבר לגדוד 20 (גדוד הנוער) תחת פיקודו של פסח פוני עסק בהדבקת כרוזים במרכז ת"א. נורה על ידי שוטר ונפצע באורח קל.
בגיל 15 היה אחראי על מחסן נשק קל ליד בית ספר אליאנס עד שבוע לאחר המתקפה על יפו.
לאחר הקמת מדינת ישראל עבר קורס מפקדי בית"ר ברמת רזיאל.
הוסמך ללשכת עורכי הדין בישראל ב-1957.
סיים לימודי הסמכה במשפטים בהצטיינות באוניברסיטה העברית בירושלים. שימש כחבר בוועדה המייעצת לבנק ישראל ב-1982.
כיהן כ"יו"ר מרכז בית"ר, כמשנה ליו"ר ההתאחדות בכדורגל בין השנים 1969-1973.
שימש כיו"ר הליגה לידידות ישראל ספרד בין השנים 1972-1979.
כיהן כיו"ר חברת הבניה רסקו בשנים 1981-1984.
משמש כקונסול כבוד של סרביה בישראל.
בעל משרד עורכי דין מוביל בתחום המסחרי ותחום הנדל"ן.
עוסק בייזום פרויקטים במקרקעין : "אזורי חן", מגדלי נאמן בתל אביב.
בנוסף משמש בתחום זה כמנהל "הגוש הגדול" ומתכנן תוכניות בניה לאלפי יחידות דיור מעבר לירקון, בעקבות היותו אדריכל ההסכם עם מדינת ישראל לפינוי שדה התעופה דב.
אברהם נאמן מתגורר עם אשתו דליה בתל אביב ולהם שני ילדים ו-5 נכדים.
ישעיהו לריה, בן דוד, נולד בסופיה שבבולגריה ב-ח בשבט תרפ"ו ) 1.2.1922).
התגייס לאצ"ל בשנת 1939.
הדביק כרוזים. נעצר ב-1940 למשך כמה חודשים, במחנה המעצר במזרע.
לאחר שחרורו עבר לירושלים והמשיך בפעולות באצ"ל.
נעצר שוב בפברואר 1944, ישב בלטרון והוגלה למחנה אסמרה שבאפריקה, בקבוצה בת 251 עצורים. לאחר מכן הועבר לסודן.
השתתף בחפירות של מנהרות הבריחה. השתתף בהסוואת הבריחה של יעקב מרידור.
בדצמבר 1946 שוחרר מהמחנה באסמרה וחזר לארץ.
המשיך בפעולותיו באצ"ל וסיים קורס סגנים.
לאחר קום המדינה עבד כמה שנים במשרדי התאחדות בעלי מלאכה בירושלים.
עבר לעבוד בבנק איגוד בירושלים, במשך 32 שנה עד שיצא לגמלאות.
נשוי לאהובה (שווילי) ומתגוררים כיום בירושלים ולהם ילד אחד ו 6 נכדים.
צבי אדמון רוט נולד בקלוזי שברומניה ב-1921.
בגיל 15 הצטרף לבית"ר בעיר הולדתו.
כעבור שנתיים יצא להכשרה וב-1940 גויס לצבא ההונגרי.
מהצבא ברח לפרטיזנים ועזר בהצלת יהודים בהונגריה תחת פיקוחו
של אריך קסטנר.
נפל בשבי ההונגרים, ניצל על ידי אנשי קסטנר ונשלח למחנה ברגן בלזן.
לאחר שחרורו חזר לבודפשט.
לאחר שהתחתן ב-1946, עם אורנה אדלר, חברת בית"ר בני הזוג עלו ארצה.
נעצר על ידי הבריטים באוניית הפליטים "כנסת ישראל" והועבר למחנה בקפריסין
השתתף בהפגנות נגד הבריטים.
כאשר עלה לארץ, שירת בצה"ל בגדוד 57 ולאחר שפורק בעקבות האירוע על
האוניה אלטלנה עבר לשרת בגדוד 51 בגבעתי ואחר כך בגולני.
שירת בגדוד עד שנת 1960 ולאחר מכן עבר לקריה בה שירת כרס"ר רס"ב
ורנ"ג.
בשנת 1980 שוחרר.
שימש כחבר מועצת קריית אונו ואחראי על קבוצת קריית אונו.
חבר מרכז הליכוד וחבר מודיעין לאחר שב-1998 עבר לעיר בה מתגוררים בתו
וחתנו.
התאלמן מאשתו אורנה ז"ל לפני כ-12 שנה ומתגורר כיום במודיעין ולהם בת ו-3
נכדים.
דוד רקנטי נולד בי"ח בחשון תרפ"ד (28.10.1923) בסלוניקי שביון.
עלה לישראל באמצעות אוניה ב-1933.
למד בבית הספר "תחכמוני" והמשיך בבית הספר ה"ראלי תחכמוני".
עבר לגימנסיה "מוריה" וסיים שם את לימודיו בשנת תש"ב (1942).
התגייס לאצ"ל ב-1944ועסק בהדרכה, הסברה, מודיעין ופעילות קרבית.
עבר קורס מפקדים ("סגנים") והתמנה כמפקד גונדה ואחר כך כמפקד גדוד
בתל אביב. כינויו "שאול". בתקופת הסזון אף פיקד על 2-3 גדודים בו זמנית בשל מאסר מפקדים מקבילים לו.
בנוסף שימש בכמה הזדמנויות כקריין בשפה הצרפתית ב"קול ציון הלוחמת".
לאחר הכרזת האו"ם על מדינה בכ"ט בנובמבר, שימש במלחמת השחרור כמפקד גזרות שונות
בשכונות היהודיות הגובלות ביפו: אבו כביר, כפר שלם ומנשיה.
השתתף במסגרת גדוד 6 בכיבוש יפו ושימש זמן מה כמושל האזור ביפו שהיה בשליטת האצ"ל.
בהמשך יצא עם גדודו להשתתף בקרבות לכיבוש רמלה.
התגייס לצה"ל בגדוד 57 בחטיבת גבעתי והשתתף במלחמת העצמאות בקרבות בחזית הדרום ובכיבוש יבנה.
השתתף במסגרת חטיבת עודד בקרבות נגד אנשי קאוקג'י בגליל ובמבצע "עשר מכות" נגד הצבא המצרי
בנגב וכיבוש חרטייה ,אל קובייב ועיראק סואידן.
במסגרת שירות המילואים השתתף כמפקד במבצע קדש (1956) ובמלחמת ששת הימים (1967)
ויום הכיפורים (1973).
עבד בעסקי ביטוח של אביו ולאחר מכן כעצמאי.
חבר המרכז הראשון של תנועת החירות, חבר נציבות בית"ר וחבר ברית חיילי האצ"ל.
ממייסדי בית הכנסת הגדול היכל יהודה לזכר קהילת יהודי סלוניקי.
חבר מליאת רשות השידור בין השנים 1978-1980.
נשוי לאריאלה ולהם 5 ילדים.
דוד מתגורר כיום בתל אביב.
מנוחה נולדה בעיירה גור ליד ווארשה שבפולין ב-1927.
מנוחה נולדה להורים אדוקים אשר דאגו להעלותה לתל עדשים, שבעמק יזרעאל שם היו להם
קרובי משפחה.
חניכת בית"ר דרור "ירדנה". חזרה לתל אביב עם סיום הלימודים והשתתפה בקורס סניטריות מטעם האצ"ל.
לאחר שנישאה ליעקב פנץ ז"ל , עבדה בעיתונים "המשקיף" ו"מעריב".
התקדמה לתפקיד מזכירה כללית של בנק למשכנתאות והשקעות.
לאחר שעברה להתגורר בצפת למדה באוניברסיטת חיפה ועסקה 22 שנה בחינוך, כמורה בתיכון המקצועי "עמל" שבצפת.
התמנתה לנשיאת "בני ברית" בצפת.
לאחר פטירתו של בעלה חזרה לתל אביב ולמדה סדנא בתחום הטלביזיה.
ביימה סרטים וכתבה תסריטים לסרטים שהוקרנו בסינמטקים ובערוצים הממלכתיים בטלביזיה.
מתגוררת כיום בתל אביב. למנוחה יש 2 בנים.