דבורה ראם

דבורה בת הרב יעקב ברוך, נולדה בשנת 1923 לאחת המשפחות הוותיקות בירושלים. האווירה בבית היתה לאומית ובצעירותה הצטרפה דבורה לברית החשמונאים. בהיותה תלמידה בבית המדרש למורות מזרחי, גוייסה לאצ"ל ובכך הצטרפה לשני אחיה הגדולים. על אשר קרה אותה בשנת 1942 לאחר שסיימה קורס באקדחים, מספרת דבורה בזיכרונותיה:
יום אחד הלכנו לירות באש חיה ליד שכונת סנהדריה. לאחר שירינו, רץ אלינו השומר ואמר כי שוטר מתקרב. החבאתי את האקדח ושקית הכדורית בחזה. השוטר שהספיק להגיע ביקש שנצטרף אליו למשטרה. הבחורים לא היססו וחיש קל פרקו אותו מנשקו והשכיבו אותו על הארץ. המפקד כיוון אליו אקדח והשוטר, שביקש על נפשו, הבטיח שלא יספר לאיש מה שראה. חסנו על חייו והתפזרנו. חצינו שדה וראינו שמכונית עוקבת אחרינו. הבנו שהשוטר לא עמד בהבטחתו. הבחורים ברחו ואני עם עוד חברה נתפסנו והובלנו לתחנת המשטרה. בתחנה ניגש אלינו שוטר יהודי ואמר לנו להגיד שאנו בנות 15 (היינו בנות 18) וכך עשינו. היינו חודש ימים בבית-הסוהר עד שהובאנו לפני השופט. בתחילה האשימו אותנו בהרבה האשמות: "נשיאת נשק, התנגדות לשוטר, הכאת שוטר ואיום על חייו". למזלנו היתה זו תקופה של רגיעה, בה שיתף האצ"ל פעולה עם הבריטים במלחמתם בנאצים, ועורכי הדין שלנו, אשר לויצקי ואליהו מרידור, הצליחו להשיג עבורנו עסקת טיעון ומאחר ונחשבנו לקטינות, דנו אותנו להתנהגות טובה לשנה. אלא שהבולשת הבריטית פתחה לנו תיק שהופעל מאוחר יותר.

עם פרוץ המרד בשלטון הבריטי (פברואר 1944) צורפה דבורה לח"ק והשתתפה בהתקפה על מרכז הבולשת בירושלים. בהתקפה נהרג, כאמור, אשר בנזימן ("אבשלום") שהיה להרוג הראשון בתקופת המרד. רבים בארגון ובבית"ר הכירו אותו ונהגו לקרוא לו בשם חיבה "אושרקה". מותו השרה אבל כבד על כולם.

דבורה, ששימשה קשרית עם המטה הארצי, נתבקשה לנסוע למחרת בבוקר לתל-אביב כדי לדווח על הפעולה ולשאול מה לעשות עם הגופה של בנזימן. על הקורות אותה אותו יום מספרת דבורה:
עליתי הביתה להתכונן לנסיעה. אבי נכנס לחדרי ושאל: "לאן את הולכת?" עניתי שאני נוסעת לתל-אביב. אבא קם מכיסאו, נעל את הדלת במפתח ואמר: "את לא נוסעת לשום מקום! אני לא אתן לבת שלי להסתובב עם אנשי ההפקר האלה". פניתי אליו ואמרתי: "אבא, אני מתחננת לפניך, תן לי ללכת. אני מוכרחה להודיע על מותו של אשר בנזימן". כנראה שדברי שיצאו מן הלב נכנסו ללבו, הוא השאיר את המפתח על השולחן ויצא מן החדר.
בתל-אביב נפגשתי עם מאיר ראם, הקשר של המטה. ישבנו על הספסל בשדרה וכשסיפרתי לו על מותו של אושרקה, לא יכולתי להתאפק ופרצתי בבכי. הוא פתח את התיק הנפוח שלו (שכל כך סיקרן אותי), הוציא מתוכו בננה, קילף אותה והגיש לי. הייתי נדהמת. הפסקתי לבכות, הסתכלתי עליו ועל הבננה והתחלתי לחייך. כך החל הקרחון להימס ונוצר הקשר בנינו.

אלא שהרומן שהתפתח בין דבורה למאיר כנראה לא מצא חן בעיני הבולשת הבריטית. כעבור מספר חודשים נעצרה דבורה והועברה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם. בכך הצטרפה לשני אחיה הגדולים: אהרון ומשה שנעצרו קודם לכן בידי הבולשת. לא עבר זמן רב וגם מאיר ראם נעצר ונשלח למחנה המעצר באפריקה. במשך ארבע שנים היה בין השניים קשר של מכתבים בלבד והם חזרו ונפגשו רק לאחר צאת הבריטים את הארץ והקמתה של מדינת ישראל. חודש לאחר שובו של מאיר מגלות אפריקה, נשא את דבורה לאישה.