רעננה מרידור

רעננה לבית טננבלאט נולדה בירושלים ובשנת 1939, בהיותה בת 16, הצטרפה לבית"ר, שם פגשה לראשונה את אליהו וירז'בולובסקי שהיה מפקד הסניף. אליהו הקפיד על סדר ומשמעת, ובהתנהגותו היה סמל להדר הבית"רי. תחילה הוא היה מפחיד, אולם במשך הזמן הסיר אליהו את השריון החיצוני והתגלה כאדם רגיש, המוכן תמיד לעזור לזולת. חברי בית"ר בירושלים, ובמיוחד הבנות, אהבו את מפקדם והיו מסורים לו בלב ונפש. שנה לאחר מכן הצטרפה רעננה לאצ"ל ושוב פגשה שם באליהו שהיה מפקדה. רעננה הצעירה משכה את תשומת לבו של אליהו, והחיזורים לא איחרו לבוא. כאשר למדה לבחינות הבגרות, נהג להמתין לה בסבלנות עד שהתפנתה, וכשמלאו לה 18 שנים כבר העז לתת לה מתנה. חיזוריו של אליהו הלכו וגברו ובאוגוסט 1943, בהיות רעננה בת 20, החליטו לבוא בברית הנישואין. אמה של רעננה חששה ממאסריו התכופים של אליהו והתנגדה לנישואין, אולם לאב שהיה רביזיוניסט לא הפריע לשידוך.

לאחר החופה, מספרת רעננה, יצאנו לירח דבש קצר לטבריה, ותל-אביב שימשה לנו כתחנה ראשונה. בשעות הערב הגענו לתל-אביב וכשנכנסנו לחדר במלון, חיכה לנו על השולחן זר פרחים גדול ואליו היתה מצורפת פתקה קטנה. אליהו קרא את הכתוב בפתק וירד למטה. כעבור זמן קצר חזר והביא לי ספר של גוגול בתרגום גרמני. הוא התנצל ואמר כי זה הספר היחידי שמצא בדוכן של ספרים משומשים. הוא השאיר אותי, אישתו הטרייה, עם גוגול ויצא לפגישה בהתאם להוראות שהיו בפתק.
אליהו מרידור-וירז'בולובסקי עלה ארצה מפולין, שם סיים את לימודי המשפטים באוניברסיטה של ורשה. הוא היה פעיל מאוד בבית"ר ובאצ"ל, ובגלל פעילותו זו נעצר פעמים רבות על-ידי הבריטים. אולם גם במעצר ראה אליהו ברכה, כי בהיותו בבית-הסוהר, נאלץ להתפנות מכל עיסוקיו ויכול היה להתכונן בשקט לבחינות של עורכי-דין זרים. בכל פעם שנעצר, התכונן לבחינה אחרת וכך הצליח לסיים את כל הבחינות ולקבל רשיון עבודה כעורך-דין. לפני נישואיו החליט לעברת את שמו. הוא פנה לעזרתו של פרופ' קלוזנר אשר הציע לו את השם "מרידור". אליהו ידע כי היה זה כינויו של מפקד האצ"ל, יעקב ויניארסקי, על-כן פנה אל יעקב וביקש את רשותו. יעקב ענה לו: "אין לי כל התנגדות שתחליף את שמך למרידור, אולם איני בטוח שזה יביא לך תועלת רבה". אגב, לאחר קום המדינה, שינה יעקב אף הוא את שמו מויניארסקי למרידור.
כשבוע לאחר ההתקפה על מרכז הבולשת הארצית במגרש הרוסים, ערכו הבריטים מעצרים נרחבים בכל חלקי הארץ. אחד מראשוני הנעצרים בירושלים היה אליהו מרידור. בשעות הערב של יום השישי, ה-31 במרס, בעוד העוצר בירושלים בעיצומו, נשמעו דפיקות בדלת ואל הדירה נכנסו שוטרים בריטיים. הם הודיעו לאליהו שהוא עצור ועליו להילוות אליהם. כאמור, לא היתה זו הפעם הראשונה שעצרו את אליהו ולכן חשב לתומו שגם הפעם יחזור הביתה לאחר תקופת מעצר קצרה. אולם בניגוד למעצרים הקודמים, כאשר היה רווק, הפעם היתה בבית גם אישתו, רעננה. אליהו חשש להשאיר אותה לבדה בבית, שמא ינצלו הבריטים את היעדרו ויציקו לה בחסות העוצר. הוא ביקש מן השוטרים להעביר את רעננה לבית הוריה שהיה ברחוב אלפסי, והבריטים אכן נענו לבקשתו. הם נסעו תחילה לרחוב אלפסי, שם הורידו את רעננה, ולפני שהספיקה להיפרד מבעלה, המשיכה המכונית בדרכה. רעננה נכנסה הביתה, ולהפתעתה הרבה גילתה שההורים לא בבית. היא לא הבינה לאן יכלו ללכת והרי אסור היה לצאת מן הבית בגלל העוצר. רק מאוחר יותר התברר לרעננה כי הוריה יצאו לביקור אצל שכנים שגרו באותו הבניין.

לאחר מאסרו של אליהו נקראה רעננה למשרדי הבולשת ולאחר חקירה קצרה, הודיעו לה שהוטל עליה מעצר בית וכי עליה להתייצב שלוש פעמים ביום בתחנת המשטרה. רעננה ענתה כי מאחר שהם עצרו את בעלה-מפרנסה, היא חייבת לעבוד ועל-כן לא תוכל להופיע במשטרה שלוש פעמים ביום. לאחר דין ודברים, שבמהלכו איימו על רעננה במעצר, הם הסכימו להתייצבות של פעמיים ביום. וכך היתה רעננה מופיעה בכל יום בשעה שש בבוקר בתחנת המשטרה. משם נסעה להר-הצופים, שבנוסף ללימודיה באוניברסיטה העברית, עבדה שם גם בעבודות ניקיון. לאחר העבודה היתה מבלה מספר שעות בספרייה ולפנות ערב היתה מתייצבת בשנית במשטרה. את הערב היתה מבלה בבית-הוריה (כאמור, נאסר עליה לצאת את הבית משקיעת החמה ועד זריחתה). הסידור הזה נמשך שנתיים ימים, עד אשר חלתה בצהבת קשה ונאלצה לשכב במיטה במשך חודשיים. לאחר שהחלימה, ויתרו לה הבריטים על ההתייצבות היומית.
לאחר מעצרו, נלקח אליהו מרידור ללטרון וב-19 באוקטובר 1944 נשלח למחנה המעצר באריתריאה יחד עם קבוצת עצירים שמנתה 251 איש. הוא נחקר בתנאים קשים בכלא בקהיר ובתחילת יולי 1946 שוחרר והוחזר לביתו.
כאשר נשאלה רעננה האם לא חששה לקיים חיי משפחה וללדת ילדים בתנאי המחתרת הקשים (הבן הבכור, דן, נולד באפריל 1947) ענתה: "כדי לשמור על שפיות, חייבים להמשיך לקיים חיים נורמליים וזה כולל נישואים והבאת ילדים לעולם".